האחד האחרון

עשרה אנשים שנפלו עד למקום שבו אפילו המחשבה האחרונה שלהם כבר לא רצתה להציל אותם
מקבלים הודעה אחת:
"תמשיכו לחיות. נשלם לכם על זה."
הם נכנסים לבניין שקט מדי.
גדול מדי.
ריק מדי.
בכניסה כל אחד מקבל מספר.
1 10.
שום הסבר, שום נימוק.
מס' 1 מרוויח הון בכל דקה.
מס' 10 כמעט כלום.
הפער קיים כדי שיכאב.
שני חוקים תלויים על הקיר:
אסור להרוג.
אף אחד לא יוצא, עד שכולם רוצים לצאת.
אבל מהרגע שהדלת ננעלת, משהו בבניין מתחיל לנשום.
קירות שמתקררים בלי סיבה.
מסכים שנדלקים רק כשאף אחד לא מסתכל.
צללית בשולי המצלמות שאף אחד לא מצליח לעצור.
דברים קטנים...
שהופכים לגדולים...
שמזכירים להם שהמקום הזה לא רק צופה בהם
הוא מחכה למשהו.
הם מנסים להחזיק בדקות בשביל הכסף,
אבל הזמן בבניין פועל אחרת:
לפעמים מהר מדי, לפעמים איטי מדי,
ולפעמים נדמה שהוא בכלל לא עובר
עד שמישהו נשבר.
והשבר הזה הוא מה שהבניין באמת רוצה לראות.
כי האמת על הניסוי פשוטה
אין מבחן קשה יותר מלשים עשרה אנשים שבורים בחדר אחד,
לתת להם תקווה ולראות מי יהפוך למפלצת כדי לא לאבד אותה.

"האחד האחרון" הוא מותחן פסיכולוגי אפל על הצמא האנושי להישרדות, על התפוררות המוסר כשאין מי שיראה, ועל מה שמתגלה בתוך אדם כשדקה שווה יותר מהנשמה שלו.