מכירים את ההרגשה שאתם טובעים אפילו שאתם בכלל לא בתוך מים? את ההרגשה שאי אפשר לנשום גם כשאתם מוקפים בחמצן. ההרגשה שאתם לבד למרות שמסביבכם אלפי אנשים. איליי הניח שכולם מרגישים ככה. פשוט עוצמים עיניים, אוטמים אוזניים, ממשיכים הלאה. ככה זה כולם... לא? אבל לפעמים הייתה לו התהייה איך זה שכולם נראים חיים כשהוא לא. איך יכול להיות שכולם רק שורדים את העולם הזה ולא נהנים מאף רגע? איך זה יכול להיות שלאף אחד אין אויר לנשימה, אפילו לרגע אחד קצר? כי אם זה ככה... האם בכלל יש טעם להמשיך? אבל אז הגיע וויל, לשבור את המיתוס, את החשש שלא מחכה שום דבר בקצה המנהרה. וויל הוא אולי האדם היחיד שאיליי יכול לראות שהוא מעל פני המים, הוא נושם, הוא חי, לא רק שורד. אבל... לכל אחד יש סודות, לכולם יש מסיכות, בכל אחד יש סדקים שגם אם ממלאים אותם בזהב טהור זה עדיין מה שהם- סדקים. ולפעמים... לפעמים זה מאוחר מדי לעזור להם להתאחות מחדש... לא כל מה שנשבר אפשר לתקן- ולאיליי נשארה רק בחירה אחת: אולי רק הפעם הזאת- רק פעם אחת- הוא יעז לתת לעצמו לחיות. כתבתי את הסיפור הזה בשביל כל האנשים הבודדים, הלא נראים, המתמודדים עם יותר מדי דברים אבל כלפי חוץ נראים בסדר גמור. תזכרו שאתם לא לבד. לא משנה איפה אתם נמצאים בחיים, תמיד יש מישהו, אפילו אחד, שכן אכפת לו מכם.
More details