הגולשת

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו כאן, הצעדים שלו חרוטים על כל גל שמתקרב.
הוא צדק החיים הם כמו הגלים ,כל גל מתחיל ונגמר כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד. אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, אין עוד אדם כמוהו ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר שסחוף אותי בצורה חדשה. שונה. אולי זה טוב ואולי לא.
צריך לזכור שלא תמיד יש אור בקצה המנהרה, הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אם אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת? אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפים על גביי המים. הצינור יכול ריקני, חסר טעם. עד הרגע שאני נוגעת במים. פרץ של אדרנלין עובר בתוכי, ואני לא רוצה שהוא ייפסק.
אני זוכרת את הדממה שאבא גלש, הוא שמע הכל לצד השקט הדומם. זה האוויר שלו. היום זה האוויר שלי.
קימברלי מצאה את התקווה. אך מה יקרה ברגע שהתקווה תיקח הכל?