מישל

תומאס:
לפני שאת נכנסת לתוך הראש שלי, כדאי שתדעי משהו אחד.
אני לא הגיבור שבא להציל אותה. אני האיש ששרף גשרים, שדד אימפריות וקבר גופות רק כדי להרגיש את הנשימה שלה על הצוואר שלי בבוקר.
האהבה הזו היא לא חוף מבטחים. היא סערה שתקרע אותך לגזרים, היא ריח של אבק שריפה בתוך שדה של לימונים, והיא הבטחה שמי שנוגע במה ששייך לי לא יזכה לראות את השמש עולה.
אל תחפשי כאן נחמה. תחזיקי חזק בכיסא, כי הנפילה הזו הולכת להיות ארוכה, מלוכלכת, וכואבת.

מישל:
הסיפור שלי הוא לא סיפור על נסיכה שמצאה נסיך. הוא סיפור על רוצחת שמצאה גנב, ועל הדרך שבה שנינו בחרנו לקפוץ לתוך האוקיינוס במקום לחיות בתוך השקר. אם את מחפשת ספר על פרחים ופרפרים, תסגרי את הספר עכשיו, זה לא הספר בשבילך.
כאן תמצאי רק אפר, תשוקה ששורפת את העור, ואמת אחת כואבת לפעמים, כדי לעלות חזרה לנשום, את חייבת קודם כל להפסיק לפחד לטבוע.