הרחתי ריח מתקתק באוויר. ריח של דם טרי.
הלכתי ברחוב החשוך עד שהגעתי למקור שלו, לטיפות האדומות שנמרחו על המדרכה.
רצתי כמו שרק בני מיני מסוגלים לרוץ בעקבות הריח של בעלת הדם, ידעתי שאני חייב להשיג אותו.
דם בעל ריח מתקתק, חזק, מתכתי. רק להריח את הדם הזה גם לי להשתגע, לעיני לבעור באש אדומה ולוהטת ולגופי לרעוד בטירוף. האינסטינקטים הטבעיים שלי השתלטו על כל שריר בגופי. המחשבות שלי נעלמו כליל.
ואני ידעתי- אם אשתה אפילו טיפת דם קטנה אחת, אני לא אצליח להפסיק, זה היה חזק ממני. ידעתי שאם אתחיל אני לא אצליח לעצור. אני אמשיך עד הסוף, עד שהיא תמות.
אך לא הייתי מסוגל להתנגד לריח הזה, הוא היה טעים מדי. מפתה.
אני חייב למצוא אותו.
***פרקים עולים בימי שני וחמישי***
בעולם שבו אוכלוסיית הערפדים מתרחבת והצורך בדם אנושי גדל, ישנה נבואה שיום אחד יוולד אדם שטיפה אחת מדמו יכולה להשביע 10 אלף ערפדים למשך כמאה שנה, דמו מריח כמו המוות וצבעו הופך לשחור בשנייה שיוצא מהגוף החל מגיל (0)16 (שבו מקבלים הערפדים את סימן הנפש התאומה)
לונה, יורשת העצר מגלה שהנפש התאומה שלה קיבלה את התפקיד הנעלה הזה כשסימן הנפש התאומה הופיע לה בצבע שחור
אזהרה
⚠️אזכור אונס
⚠️אלימות הרבה ממש כנראה
⚠️אולי סמאט