DON'T CRY

יהיה מלוכלך

מופע אימים, קראו לזה ככה. לא הרבה היו הולכים אבל תמיד היו אומרים את אותו הדבר, מופע אימים. לא כולם שמעו על זה או יודעים מה זה, האמת, כמעט אף אחד לא יודע מה זה. אין מצב שמישהו שלא שייך לעולם התחתון ידע על הקיום של זה. אם המשטרה תדע על זה כולם יכולים ללכת לכלא או להישלח למוסדות של עבריינים או משוגעים. נערה, בת שבע עשרה, חדשה באזור, לא ידעה או הרגישה מאוימת על ידי אותו מקום ואחרי ריב עם ההורים שלה היא יצאה מהבית, לנקות את הראש כמו שהיא אמרה להם לפני שהלכה בכעס. כשנכנסה לאזור היא שמעה את הקולות המריעים והלכה עד למקור הקולות. כשנכנסה היא עשתה את הטעות הכי גדולה בחייה.

הבטתי בו, על פניו היפות והמשורטטות, על עיניו היפות והנוצצות, ועל שפתיו הבולטות המגרות והמעוצבות. לא יכלתי לעצור את זה. זה קרה בשנייה. הוא הניף את ידו וסטר ללחיי, הרגשתי את לחיי מתחילה להאדים ולהתחמם. עכשיו, עיניו כבר לא היו יפות ונוצצות, הן היו בצבע כהה שביטא עד כמה הוא שונא אותי. ועכשיו, שפתיו כבר לא היו בולטות ומגרות, הן היו מתוחות בצורה זדונית, שעיוותה את כל יופיו. הוא נהנה מזה, מלראות אותי סובלת. שמעתי את מחיאות הכפיים מסביב ואת קריאות העידוד. אף פעם לא הבנתי למה ילדים כאלו אכזריים, ולמה הם מעודדים מקרים כאלו, כאילו משהו בהם ניצת, אבל אני כנראה גם בחיים לא אדע, כי אני לא בליגה שלהם. אני לא בליגה של אף-אחד. ~~~~~~~~~~~~~ אני לירז בת 16, וזה סיפור חיי.

תמיד ידעתי שיש רובד נוסף למציאות, קוד שקוף שמניע את הכל. תמיד הרגשתי אותו פועם מתחת לפני השטח, כמו שכבה דקה שאינה נראית לעין אבל מורגשת בכל נשימה. ראיתי איך אנשים פועלים בתוך תבניות, לא מתוך בחירה, אלא כי זה המנגנון שהם מכירים, המסלול שסומן עבורם עוד לפני שהספיקו לשאול אם הוא באמת שלהם. במקום להילחם בזה, בחרתי לצפות, לתת לעצמי את המרחק שמאפשר לראות את התנועה האמיתית של הדברים, להבין את ההיגיון שמאחורי ההתנהגות של להיצמד לתבניות בלי להישאב אליה. הספר הזה הוא לא על מה שחסר לאחרים, אלא על מה שמצאתי בתוכי: היכולת לראות את הקוד הירוק זורם מאחורי היומיום ולמצוא בו את השקט והעוצמה שלי, את המקום שבו המחשבות מסתדרות מחדש והעולם מקבל צורה ברורה יותר. אני משתפת איך הופכים את הנטל של הציפיות החברתיות למרחב של התבוננות, איך אפשר לקחת את מה שמכביד ולהפוך אותו לכלי שמחדד את המבט. ואיך העמידה הזקופה מול המערכת מאפשרת לנו להפסיק להיעלם, להפסיק להתכווץ כדי להתאים, ולהתחיל לתפוס את המקום שמגיע לנו מתוך ידיעה ולא מתוך פחד. אני כבר לא צריכה לברוח. אני כאן, ערה, מבינה את חוקי המשחק של העולם, לא כמי שמנסה לפענח אותם מבחוץ אלא כמי שמסכימה סוף‑סוף להיות חלק מהמשחק עצמו. אני כאן מתוך בחירה, מתוך נוכחות מלאה, מתוך הידיעה שה

"אמא מה זה לסבית?" אני שאלתי אותה מתישהו בכיתה ז " זה משהו שלא קיים, זה מחלת נפש שאנשים המציאו בדורות האחרונים" ואני זוכרת כמה נרגעתי אז, כי אם זה לא קיים , אז אני לא יכולה להיות כזאת . אז כל הרגשות האלה שיש לי לחברות שלי הם רק שלב וזה יעבור ..... זה לא שאני מאוהבת או משהו. הסיפןר הזה הוא לא סיפור אהבה הוא סיפור חיים של ילדה דתייה וטובה שמגלה שהיא סטייה ולא יודעת איך לאכןל את זה זה סיפור שמכיל בתוכו את הכאב והשבריריות של להיות משהו שכולם אןמרים לך שהןא מחלה זה סיפור על לב שנשבר שוב ושוב ושוב על אלוקים שהבטיח להושיע אבל השאיר אותך כל כך לבד זה סיפור על תקווה ועל חופש אני מצטערת מראש אם הצורה שבה אני אתנסח תצא כפגיעה בציבור הדתי או באלוקים אני אוהבת את שתיהם כל עוד הם רחוקים ממני

לננסי מלאני דנווין אין חיים פשוטים בכלל. היא רק בת 19 כשהיא מחליטה שהסיפור חיים שלה גדול עליה. בשעת דמדומים, באמצע שום מקום בין ניו יורק לטנסי, היא עומדת על קצה גשר. היא לא חשבה שמישהו יהיה שם כשהיא נפרדת מהעולם. אבל אז הוא הופיע. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - מקום 1# במשמעות מקום 1# בפגיעה עצמית מקום 1# במחשבות אובדניות מקום 1# במוטיבציה מקום 1# בסרטן מקום 5# בהתמודדות מקום 5# בחברים *נכון לחודשים אוגוסט - ספטמבר

קללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. המשך של הספר קללה √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16

אמא תמיד קוראת לי הנסיך הקטן שלה, ואני חושב שזה נכון; גם הוא הלך בסוף, וגם אם הוא היה חוזר הוא לא היה אותו דבר. לפני חצי שנה יצאתי סוף סוף מהתרדמת, ככה אומרים לי. אני יודע שהעצבתי את אמא שלי כשהלכתי ממנה אז. היא אומרת שזאת לא אשמתי, שזה קרה, אבל אני יודע שאני יכול לפחות לנסות לחזור להיות הילד שהיא אהבה. במקום זה אני רק מקשה עליה עם השיגעונות שלי, מעמיד פנים שאני מישהו שאני לא,מחפש משהו שאני לא יודע מהו. אולי אני פשוט, כמו כולם, מחפש את הדרך הביתה.

תכירו את לירז כהן. בת 18 נראת כמו מלאך עם הגוף המושלם, השער השחור, העיינים הירוקות. והשפתיים המלאות. היא לומדת עיצוב פנים אבל כולם אומרים שהיא צריכה להיות דוגמנית. היא אחת השוות אין גבר שלא ירוץ אחריה ותאמת צודקים, בוא נדבר אל האופי שלה היא חמודה, מצחיקה, יש כאלה שיאמרו שהיא קצת ערסית אבל כע זו היא. סטטוס:רווקה,שותה ומעשנת. והנה אח שלה רון לוי. הם אחים למחצה (אחים למחצה זה שאין להם אותו אמא אבל כע אותו אבא או הפוך.) רון הוא הגבר שכל בת חולמת אליו אבל... רק ביופי הוא בלונדיני, עיינים כחולות, שרירי אבל לא יותר מידי, והשפתיים עבות. כמו שהוא אומר "חיוך קריצה ואת באה בריצה". ואני רוצה להגיד לך שבאמת תרוציייי.. טוב אז יש יופי אבל מה עם האופי? האופי לא משהו הוא גס, חסר סבלנות, ושחצן. אבל הוא גם מצחיק ורגוע. הוא יכול לשנות את ההיתנהגות שלו בשניה אחת. הוא לא לומד הוא מוכר סמים וזה מוביל לסיכונים במישפחה. סטטוס:רווק,סוציונר,שותה מעשן. הסיפור מכיל -אלימות -קטעים מיניים -קללות -מילים גסות -הסיפור מומלץ מגיל13+ ©זכויות יוצרים

קטע קצר, עם משפטים, מחשבות, תהיות, תשובות והשקפת העולם האישי שלי. החיים הם תעלומה, דברים באים, דברים הולכים. החיים משתנים ולפעמים אנחנו נשארים במקום ובוהים ולפעמים רצים אחרי אוטובוסים. אבל השאלה החשובה היא לא איך זה משתנה או איך אנחנו משתנים אלא יותר איך אנחנו מגיבים לשינויים. לפעמים תגובה אחרת עושה את כל ההבדל.