~מתורגם~
אני קייטלין סטנלר, ואני דיי ממוצעת.
גובה- סביר.
משקל-סביר.
שיער- חלק, חום. סביר.
אני מנגנת בפסנתר, לומדת בתיכון רייגל ונוסעת כל בוקר באוטובוס עם החברה הכי טובה שלי, אמבר לנרון.
אין לי יותר מדי תחביבים, או חברים.
זה לא שאני מנודה או משהו, אני פשוט לא הכי מקובלת בשכבה. אמבר תמיד אומרת שזה בגלל שאני לא חברותית, ואני תמיד מגלגלת עיניים ואומרת לה שזאת אני, ושתתמודד.
אני ממוצעת, סבירה.
גם המשפחה שלי דיי ממוצעת; אמא, אבא, התאומים ואני. משפחה קטנה ומאושרת.
מאז שהייתי קטנה היה לנו מין קטע כזה במשפחה; עושים הכל ביחד.
ולא הייתה לי בעיה עם זה, באמת. פשוט לפעמים זה קצת נמאס.
כמה כבר אפשר להיות ביחד?
אפילו כשהיה צריך להחזיר את התאומים מהחוג רובוטיקה שלהם, ההורים גררו אותי איתם.
או בכיתה ה׳, כשסטפני ווייט דחפה אותי ונפלתי. כל המשפחה ליוותה אותי לבית החולים, אפילו שבסוף סתם שברתי את האצבע.
וזאת בערך אני.
•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••
זאת תחושה נוראית. שכובלים אותך ומרתקים אותך למקום.
לוקחים לך את היכולת לשלוט על עצמך.
לוקחים לך את האנושיות.
דורכים עליך. מכים אותך.
אתה מנסה להילחם אבל אתה חלש.
שחזרתי הביתה אחרי שנתיים.
הכל השתנה. אחותי, הקשר שלי עם הוריי. ובמיוחד תומס.
הוא כל הזמן מנסה להתקרב רק שהוא לא מבין שאני לא מסוגל.
עמוק בפנים אני יודע שאני זקוק לעזרה.
מעולם לא קיבלתי אותה. ברחתי ממנה.
אולי בגלל זה אני כזה דפוק. אני כבר לא הצ׳ארלי שכולם מכירים ואוהבים אני משהו אחר לחלוטין.
(הסיפור הוא המשך על צ׳ארלי הבן של ניקי ואמה.
מ- ביום שתעז)
*לא חובה לקרוא קודם את ביום שתעז אבל תמיד מומלץ.*
**כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**