~מתורגם~
אני קייטלין סטנלר, ואני דיי ממוצעת.
גובה- סביר.
משקל-סביר.
שיער- חלק, חום. סביר.
אני מנגנת בפסנתר, לומדת בתיכון רייגל ונוסעת כל בוקר באוטובוס עם החברה הכי טובה שלי, אמבר לנרון.
אין לי יותר מדי תחביבים, או חברים.
זה לא שאני מנודה או משהו, אני פשוט לא הכי מקובלת בשכבה. אמבר תמיד אומרת שזה בגלל שאני לא חברותית, ואני תמיד מגלגלת עיניים ואומרת לה שזאת אני, ושתתמודד.
אני ממוצעת, סבירה.
גם המשפחה שלי דיי ממוצעת; אמא, אבא, התאומים ואני. משפחה קטנה ומאושרת.
מאז שהייתי קטנה היה לנו מין קטע כזה במשפחה; עושים הכל ביחד.
ולא הייתה לי בעיה עם זה, באמת. פשוט לפעמים זה קצת נמאס.
כמה כבר אפשר להיות ביחד?
אפילו כשהיה צריך להחזיר את התאומים מהחוג רובוטיקה שלהם, ההורים גררו אותי איתם.
או בכיתה ה׳, כשסטפני ווייט דחפה אותי ונפלתי. כל המשפחה ליוותה אותי לבית החולים, אפילו שבסוף סתם שברתי את האצבע.
וזאת בערך אני.
•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••
הוא היה בשבילה הכל והיא הייתה בשבילו הכל
אך הוא עזב אותה והיא נשארה לבד , היא ושני תינוקות בבטנה.
"אתה עזבת אותי בלי שום דבר להיאחז בו!״ אמרתי בכאב ודחפתי את כתפיו , למרות שזה לא הזיז לו.
"עזבתי פעם אחת , אני לא מתכוון לעזוב שוב" סינן מפיו ותפס את ידי בחוזקה.