עירום מול עצמי

מאז ומתמיד, כשביקשו ממני לומר משפט שמתאר אותי הכי טוב, הדבר הראשון שהבזיק במוחי היה: "אל תשפוט ספר על פי הכריכה שלו."

כמובן שמעולם לא העזתי לומר זאת בקול רם, שכן המבטים השואלים של האנשים הסקרנים לא היו מאחרים לבוא, ושנאתי את זה. אז לא אמרתי את זה בקול. שמרתי את זה לעצמי. המשפט הזה ריצד באופן קבוע בגופי, במוחי, בשקט מוחלט.

אני עוטה על עצמי מסיכה. סביב חבריי, סביב משפחתי. מעולם לא הייתי בטוח האם קיום המסיכה הזו הזיק לי יותר מאשר הפיק תועלת. אני חושב שלא.

אני חושב שכל אחד עוטה על עצמו מסיכה כלשהי. אז גם אני. מסיכת ההגנה הזו, על נפשי, נעטת על פניי כמעט 24 שעות ביממה.

כמעט.

כי כשזה רק אני, לבד? אני לא הדניאל שהם מכירים. אני נטול מסיכות.

אני עירום מול עצמי.