הנרדפת

אורות הבהבו במשך הסמטה לצד הצבע הכהה של השמיים, לא נצץ עליהם כוכב אחד. השמיים היו ריקים, אפלים. לא שמעתי שום דבר מלבד רשרוש העלים שהתעופפו באוויר,כמוהם הרוח חבטה גם בי,חיבקתי את גופי אבל עדיין הרגשתי קפואה. הפחד התחיל לזרום בדמי בכל צעד קטן שעשיתי, רעדתי, בקושי יכולתי לנשום וזה לא היה בגלל הרוח. הזיכרונות עלו במחשבותיי,כמו חצים גדולים שבהתחלה לא מכאיבים,אבל שהם נזרקים שוב ושוב, הכאב מתחיל להתחזק,הוא הורג אותך מבפנים.
ינקתי נשימה קצרה שהתחלתי להרגיש את העולם מסתובב,רק אני עמדתי, חפצים הסתובבו כנגד עיניי,חפצים שלא קיימים. הרחוב היה ריק , לא הייתי מופתעת,אף אחד לא היה רוצה לא לבוא לכאן, אני לא רוצה לבוא,אבל זה העבר שרודף אותי, העבר שאני צריכה לשחרר. משכתי את כובע הז'קט מעל ראשי,מעבירה מבט קלוש לאחור, עדיין לא היה דבר, אבל אוזניי שמעו צעדים, הם שמעו תנועות. לא יכולתי לשלוט בגופי,רצתי, ברחתי. הנשימות הכבדות שלי האטו שהבטתי בדלת שהתקלפה בצבע חום מצהיב. שנאתי את מי שעומד מאחוריה,כי הוא זה שרדף אותי כל חיי.
שכל הבנות התרוצצו ברחבי הבית ספר בשמלות קצרות, מיה הייתה במוסך של אביה, לבושה בז'קט משובץ שכתמי שמן חומים מכסים את פנייה. היא בזבזה את הילדות שלה לטובת אביה. עכשיו שהיא עשתה טעות, מה יקרה שזה יהפוך לפתרון?