״די נעמי, את מגזימה כבר!״ אימי ממהרת להניח יד על פי ולצחקק צחוק מובך, ״היא... היא מדברת שטויות, אל תדאגו לגבי זה!״ האישה הגבוהה מנופפת בידיה בתנועות ביטול מפוחדות. ״אמא, אני נשבעת לך - אני ראיתי! אני ראיתי, זה לא היה גבר. יש אבירה! יש אבירה בממלכה האויבת, היא מנהיגה אותם! היא הייתה ממש מחוץ לחלו-״ אני מכווצת את גבותיי כאשר אימי חוסמת את דרכי לדבר (וגם את דרכי הנשימה שלי, אם אתם שואלים-). אני מבינה כי היא לא רוצה שאדבר ליד מועצת החכמים, אבל אני יודעת את זה. אני יודעת שבממלכת צדק המנהיגה היא אישה! אריאל הוא, כלומר, היא! היא אישה! אני אוכיח להם את זה. ה״גיבור האמיץ״ שכולם כל כך מפוחדים ממנו כאן הוא בעצם אישה. והיא הייתה מתחת לחלוני אמש. אני בטוחה בזה במיליון אחוז. עורה הבהיר זהר באור הלבנה, מנצנץ כאילו והיה הירח עצמו. עיניה היו כחולות וזהרו כמו כדורי בדולח מצוחצחים, כתפיה הרחבות היו גדולות, חסונות - ועדיין אלגנטיות. אני בטוחה בזאת. היא הורידה אל מולי את קסדת השיריון הכבדה. היא אישה - ראיתי את זה על פניה.
Mehr Details