"כשאתה פורץ גבול אחד, אתה מאבד את כולם." אלכסנדרה מעיזה לראשונה מזה זמן רב לעזוב את חדרה הקטן, את משפחתה המפורקת ואת החיים האדוקים - לצאת לדרך חדשה. היא מנסה להשתחרר מהבושה, מהגבולות ומהצלב המרחף מעל ראשה. •תוכן מיני 16+ •פרקים ארוכים •טיוטה #2 הערה: הסיפור הוא מומצא לחלוטין, ולא נותן לגיטימציה לשלל הדברים המסופרים בו אלא מציג אותם ללא קשר לדעתי האישית.

קללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. המשך של הספר קללה √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16

-"Ella wood, that story we never forget." ״אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה, במצב שאני לא יותר מרק גופה.״ אלה ווד, כדי שתזכרו את השם הזה. אלה ווד מעולם לא הייתה ולעולם לא תיהיה יותר מרק נשמה מרחפת. #ראשון בסדרה(Straight line-קו ישר) #הספר השני - Scream of the devil #הספר השלישי - Popular girl #הספר הרביעי והאחרון - The last flower •••גמור••• -מבטיחה לא תצטערו. -הקריאה על אחריותכם בלבד. -יש שגיאות כתיב ושיתפנה לי זמן אני אתקן. -חלק (עונה) 1 ≫ ✓ חלק (עונה) 2 ≫ ✓ •••התחיל ב- 30.10.15••• © כל הזכויות שמורות לי.

אלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו הייתה מאוהבת בסתר כל השנים משאיר אותה לבד בתוך כל הכאוס, ועוזב הרחק מעבר לים. אלי מוצאת את השמיים שלה מחדש בבית הכנסת. שמתקרבת לאלוהים ששוכן בהם. מנערת השמש הנצחית של העיר אילת היא הופכת להיות אשת משפחה ורעיה של רב. בוקר אחד היא קמה ובורחת חזרה אל החופים והים הפתוח הרחק מהקהילה הסגורה. על ידיה ביתה הקטנה ובליבה פחד שמאיים לשבור את כולה. אלי וייסמן, חוזרת לאילת כאלינור וסרמן . היא לא דומה לנערת השמש שהותירה מאחור. כעת, כל מבוקשה הוא לגונן על ביתה הקטנה ולשרוד את יום המחר. כך לפחות חשבה. עד שדמות מעברה הרחוק, זה שרוקן את המעט שנשאר בליבה חוזר יחד איתה אל נוף ילדותם. מי ידע שההסטוריה והעתיד גם יחד יכולים להשתנות בהווה אחד?

זה לא הולך להיות סיפור עם עולם בדיוני יפיפיה או מורכב. שום דבר גדול או בלתי אפשרי. זה סיפור על הילד השקט בסוף הכיתה. האחד שלא מדבר. האחד שאף אחד לא רוצה לשמוע.

इंतज़ार

מופע אימים, קראו לזה ככה. לא הרבה היו הולכים אבל תמיד היו אומרים את אותו הדבר, מופע אימים. לא כולם שמעו על זה או יודעים מה זה, האמת, כמעט אף אחד לא יודע מה זה. אין מצב שמישהו שלא שייך לעולם התחתון ידע על הקיום של זה. אם המשטרה תדע על זה כולם יכולים ללכת לכלא או להישלח למוסדות של עבריינים או משוגעים. נערה, בת שבע עשרה, חדשה באזור, לא ידעה או הרגישה מאוימת על ידי אותו מקום ואחרי ריב עם ההורים שלה היא יצאה מהבית, לנקות את הראש כמו שהיא אמרה להם לפני שהלכה בכעס. כשנכנסה לאזור היא שמעה את הקולות המריעים והלכה עד למקור הקולות. כשנכנסה היא עשתה את הטעות הכי גדולה בחייה.

אוף אני פשוט שונאת אותך !! אתה הילד הכי מעצבן שפגשתי בחיים שלי לא ואת שיר המתיקות חושבת שהיא מושלמת אני לא יכולה לשמועה אותך יותר אולי תעוף מפה לא שואל אותך זה לא מקום שלך קמתי והעפתי לו צלחת ספגטי באותה עגבניות שלקחתי מחדר האוכל עליו בבבבת זוווווונה!!!!!!! הוא צעק אבל אני צחקתי והמשכתי ללכת

"אמא מה זה לסבית?" אני שאלתי אותה מתישהו בכיתה ז " זה משהו שלא קיים, זה מחלת נפש שאנשים המציאו בדורות האחרונים" ואני זוכרת כמה נרגעתי אז, כי אם זה לא קיים , אז אני לא יכולה להיות כזאת . אז כל הרגשות האלה שיש לי לחברות שלי הם רק שלב וזה יעבור ..... זה לא שאני מאוהבת או משהו. הסיפןר הזה הוא לא סיפור אהבה הוא סיפור חיים של ילדה דתייה וטובה שמגלה שהיא סטייה ולא יודעת איך לאכןל את זה זה סיפור שמכיל בתוכו את הכאב והשבריריות של להיות משהו שכולם אןמרים לך שהןא מחלה זה סיפור על לב שנשבר שוב ושוב ושוב על אלוקים שהבטיח להושיע אבל השאיר אותך כל כך לבד זה סיפור על תקווה ועל חופש אני מצטערת מראש אם הצורה שבה אני אתנסח תצא כפגיעה בציבור הדתי או באלוקים אני אוהבת את שתיהם כל עוד הם רחוקים ממני

הבטתי בו, על פניו היפות והמשורטטות, על עיניו היפות והנוצצות, ועל שפתיו הבולטות המגרות והמעוצבות. לא יכלתי לעצור את זה. זה קרה בשנייה. הוא הניף את ידו וסטר ללחיי, הרגשתי את לחיי מתחילה להאדים ולהתחמם. עכשיו, עיניו כבר לא היו יפות ונוצצות, הן היו בצבע כהה שביטא עד כמה הוא שונא אותי. ועכשיו, שפתיו כבר לא היו בולטות ומגרות, הן היו מתוחות בצורה זדונית, שעיוותה את כל יופיו. הוא נהנה מזה, מלראות אותי סובלת. שמעתי את מחיאות הכפיים מסביב ואת קריאות העידוד. אף פעם לא הבנתי למה ילדים כאלו אכזריים, ולמה הם מעודדים מקרים כאלו, כאילו משהו בהם ניצת, אבל אני כנראה גם בחיים לא אדע, כי אני לא בליגה שלהם. אני לא בליגה של אף-אחד. ~~~~~~~~~~~~~ אני לירז בת 16, וזה סיפור חיי.