״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו.
שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי.
ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום.
הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף יותר עור, הוא ליטף את יריכיי, מתקדם לאט לאט לכיוון המטרה שלו.
גנחתי בהשתוקקות והבחור חסר השם ישר אחרי.
לא אכפת לי מי זה. העיקר שאהנה. כמו תמיד.״
אלה הם חייה של ליילה. מועדונים, ריקודים, חתיכים, שתייה, מוזיקה. או לפחות היו.
הדרך בה חיה את חייה התנקמה בה, בדרך הנוראית ביותר שיש. היא שבורה, היא בטוחה שזו אשמתה, היא בטוחה שכל מה שקרה לה היה באשמתה.
הוא לקח את זה ממנה. לקח את הכל.
ג׳ייקוב מנסה להחזיר לה את זה, להחזיר לה את חייה, להחזיר לה את השמחה והחיוך לפנים. זאת מלחמה קשה מדי.
הוא לא מוותר, וחשוב מזה, הוא לא נותן לה לוותר, אבל לא מהסיבות הנכונות.
"רוזלינדה אדמסון, או שאת בעצם רוזלינדה אלמנטייר בארו?" הוא נכנס בשקט לשירותים של הבנות. ידיו נחו בכיסיו, שערו הבלונדיני היה טיפה מופרע. התלבושת שלו הייתה פתוחה יחסית, מה שחשף את שרירי חזהו החזקים לעיניי.
מבטי לא הוסת ממנו.
מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
"הילדה האבודה של משפחת אלמנטייר בארו." אמר באיטיות בעודו בוהה בי במבטו החודר.
עיניו הכחולות לא ירדו ממני לרגע, עוקבות אחריי כל תנוע שלי. הן מיוחדות. שיניו הלבנות נגלו כמעט ישר לזווית עיניי.
יכולתי להישבע שהוא כאילו צחק עליי.
פלטתי גיחוח שקט, מלווה בגילגול עיניים.
"כן כן, מה שתגיד." אמרתי בשקט, אבל זה לא גרם לו לעזוב. הוא נשען על הקיר של השירותים, עדיין נועץ בי את מבטו החודר.
●
הוא זה שקובע גורלות של מליוני אנשים. ובעיקר את של עצמו. הבן שיורש חברה ששולטת בהכל.
אבל מה יקרה אם היא תהיה זאת שקובעת בשבילו?
רגשות,
מחשבות,
רצונות?
הסודות שמקשרים בניהם יכולים להרוס הכל. להפוך אותו לשטן בתגלמותו, ואותה לשבורה שאין מכל.
עולם של אנשים עשירים מתנגש בשלה, ושם רו מגלה את הסוד הגדול שהיה מוסתר ממנה במשך כל כך הרבה זמן.
היא תצטרך למכור את הנשמה שלה לשטן בשביל שלא יפגעו בקרובים שלה.
והוא?
הוא לא יצליח להחזיר את הילדה התמימה שהיא היתה.
●
אני גרועה בתקצירים. תקראו את הפרולוג