״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו.
שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי.
ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום.
הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף יותר עור, הוא ליטף את יריכיי, מתקדם לאט לאט לכיוון המטרה שלו.
גנחתי בהשתוקקות והבחור חסר השם ישר אחרי.
לא אכפת לי מי זה. העיקר שאהנה. כמו תמיד.״
אלה הם חייה של ליילה. מועדונים, ריקודים, חתיכים, שתייה, מוזיקה. או לפחות היו.
הדרך בה חיה את חייה התנקמה בה, בדרך הנוראית ביותר שיש. היא שבורה, היא בטוחה שזו אשמתה, היא בטוחה שכל מה שקרה לה היה באשמתה.
הוא לקח את זה ממנה. לקח את הכל.
ג׳ייקוב מנסה להחזיר לה את זה, להחזיר לה את חייה, להחזיר לה את השמחה והחיוך לפנים. זאת מלחמה קשה מדי.
הוא לא מוותר, וחשוב מזה, הוא לא נותן לה לוותר, אבל לא מהסיבות הנכונות.
נועה:
ההורים שלי מתו מתאונת דרכים ואני הייתי איתם על הרכב אבל שרדתי.
לפני חודש הסוכן שהיה שם ההורים שלי סימס לי ואמר לי שהחברים הכי טובים של ההורים שלי הסכימו לאמץ אותי, הם גרו בקוסטה ריקה ואני באמריקה, שני המדינות הכי שונות שיש, ישר סירבתי ללכת אבל לא הייתה לי ברירה...
לוקאס:
היו להורים שלי חברים הכי טובים שמתו בתאונת דרכים ואחרי כמה שבועות הם אומרים לי שהילדה שלהם שרדה והיא עוברת לגור איתנו..
אני חושב שהיא יכולה להסתדר והיא לא צריכה לבוא אלינו.
אני יודע מה אתם חושבים, שאני מגעיל, אבל זה באמת לא נחוץ שהיא תעבור לגור איתנו לפי דעתי...