״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו.
שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי.
ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום.
הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף יותר עור, הוא ליטף את יריכיי, מתקדם לאט לאט לכיוון המטרה שלו.
גנחתי בהשתוקקות והבחור חסר השם ישר אחרי.
לא אכפת לי מי זה. העיקר שאהנה. כמו תמיד.״
אלה הם חייה של ליילה. מועדונים, ריקודים, חתיכים, שתייה, מוזיקה. או לפחות היו.
הדרך בה חיה את חייה התנקמה בה, בדרך הנוראית ביותר שיש. היא שבורה, היא בטוחה שזו אשמתה, היא בטוחה שכל מה שקרה לה היה באשמתה.
הוא לקח את זה ממנה. לקח את הכל.
ג׳ייקוב מנסה להחזיר לה את זה, להחזיר לה את חייה, להחזיר לה את השמחה והחיוך לפנים. זאת מלחמה קשה מדי.
הוא לא מוותר, וחשוב מזה, הוא לא נותן לה לוותר, אבל לא מהסיבות הנכונות.
**נטליה**
אני הבת של הבוגד.
חלק מהמאפיה האיטלקית.
אבי הלך כנגד החוקים והרגו אותו אל מול עיניי.
בתור עונש נמסרתי כנגד רצוני אל קאי,
יורש המאפיה העתידי,
הגבר הכי אכזרי בנאפולי.
הוא שונא אותי.
הוא רוצה שאהיה השפחה שלו,
הוא רוצה את הגוף שלי,
הוא רוצה לשבור אותי.
הוא רוצה לנקום בי על חטאי אבי.
הסיפור שלי הוא סיפור טרגי אבל אני מסרבת להיכנע לאפלה.
אני מוכרחה לשרוד. מוכרחה לנצח.
הם חושבים שאני תמימה אבל אני נחושה לגרום למפלתו של יורש המאפיה.
אני אגרום לקאי להתחרט על היום שלקח אותי אליו.
טריגרים: חוסר הסכמה, אלימות, מין, כפייה.