המלחמות שלי .

אני מתהלכת לי בחצר בית הספר .
קולות מימיני ומשמאלי .
מלמולים קולניים של אנשים חסרי חיים .
איזה מכוערת משם .. ואיזה שמנה מהצד השני .
אני ממשיכה ללכת לא נותנת לעצמי לספוג את זה , אני בונה חומות ,אומנן חומות דקות אבל לפחות הם מעמעמות את הרעש המציק .
עכשיו הכול שקט יותר , נעים יותר , רגוע .

נעצרתי , לא יודעת למה , אני מרימה את הראש ונתקלת בעיניים שלו , הם צוחקות ממש כמו של כולם .
זה שבר לי את כול החומות שבניתי והכול נספג פנימה , ממש כמו ספוג .
**************************************************

אני הולכת בקושי בחצר בית הספר , הם חושבים שאני לא שומעת אבל אני כן .
כול המלמולים הקולניים שלהם .
"מה נהייה ממנה , היא אפילו יותר מכוערת ממקודם , איזה בזבוז של מקום בעולם ".
ושוב אני בונה את החומות שלי , הפעם הם קצת יותר טובות , הם מסננות את הכול הרמתי את ראשי בגאווה , סוף סוף אני לא שומעת כלום .

אבל אז נתקלת בעיניים שלו , הזוג עיניים היחיד שלא היה בהם זילזול .
הזוג היחיד שהיה בהם חמלה וצער אמיתי ,וזה שבר אתה , זה שבר את החומה שלי .
שוב .