#1
אין עוד למה להמשיך.
אין עוד טעם. בשביל מה?
אני לא רוצה עוד. לא... אני מהססת. יש עוד סיבה?
אני מרגישה דחיפה קדימה ואני מתחילה לצרוח, נופלת מגג בניין 10 קומות. נופלת, נופלת, עוד, עוד. כאילו לא נגמר, כאילו המרחק מהגג לרצפה הוא מרחק בלתי אפשרי, השניות זוחלות ואני רואה את מותי. אני מנסה לפתוח את ידיי, לעוף.
הבנתי מניסיון שבני אדם לא יכולים לעוף.
שנייה לפני ברגע הנורא בחיי, אני מרימה את מבטי ורואה דמות מוצללת מביטה עליי מלמעלה.
אותה דמות מוצללת שכמעט סיימה את חיי.
כל ילדותי עוברת מול עיניי. הרגעים הזוהרים. קבלת הגביע בקפוארה. מבטה הגאה של אימי. הפעם הראשונה שהצלחתי לקשור שרוכים. כמה שמחה הייתי, כמה חזי היה מתוח כשסיפרתי לאבי בגאווה שהצלחתי לקשור שרוכים!
ואז...
הנחיתה.
הנחיתה קשה מנשוא. קול ריסוק עצמות מחליא, דם מכל עבר, חושך.
חושך כבד שכולא אותי, אוסף אותי לתוכו.
* * *
"הם הצליחו לתקן כמעט הכל!" אני שומעת במעומעם צווחה נרגשת. הכל מעורפל סביבי.
אני מנסה לדבר, אך פי מתמלא דם.
"תעזרו לה!!!" אני שומעת צרחה.
אני מרגישה את הרופאים מתקבצים סביבי אבל אני לא מצליחה לפקוח עיניים.
אותן עיניים, שראו את כל היופי, הפריחה, האביב, הטוהר.
"את שומעת אותי?" אני שומעת קול רך, מנחם ו
"איך את תמיד כל כך חיובית?"
"אני מניחה שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להיכנע לדיכאון. הייתי שם פעם, זה לא כל כך נחמד."
אופיר היא בחורה חייכנית ושמחה, היא מוכרת בחיוך השובה שלה ובשמחת החיים.
איליי הוא השכן החדש שלה, אדיש וקשוח וגדול ממנה בשלוש שנים.
יום אחד אופיר ואיליי נפגשים. מה יקרה כשהחיוך יפגש עם הקו העקום?
-זכויות יוצרים, כל הזכויות שמורות.
●6# ספרות נוער - 3.3.20●