The Last Memory

"צלקות מזכירות לנו היכן היינו, אך הן לא חייבות להכתיב לאן פנינו מועדות."- מ. פליליות.

את הצלקות העמוקות מעברה קברה מיה בראון עמוק יחד עם ילדותה וחייה הישנים, עמוק מתחת למבט המנצנץ וחיוכה הקורן.

כאשר נוקשים עקביה של עוד בחורה רגילה ונורמטיבית לחלוטין על פני המרצפות האפורות ברחובות הארוכים של בוסטון, אף אחד לא מסובב את מבטו. ממש כפי שאף מורה או מבוגר לא סובבו את מבטם למראה החבורות על פניה וידייה של הנערה הזוהרת והפורחת ביותר שאי פעם למדה בתיכון וושינגטון.

בעוד אחד מאותם ערבים בהם הייתה מיה שבה ומקיפה את עצמה במשפחתה שלה, ובחומות שהיוו תחליף לחוסן שאיבדה, סובב אליה את מבטו וסרק אותה בעינייו בחור רגיל נורמטיבי אשר גם הוא, נושא איתו שיברונות וחומות כאחד.

לאחר תקופה ארוכה בפחד מהלא נודע, יוצאים שניהם יחדיו אל החיים, אך האם האהבה הניבנת ומתגבשת בין השניים תעמוד בקשיים אשר יוצבו בפניה כאשר זיכרונות העבר יצופו מעלה? האם תזכור אהבתם את מראהה רגע לפני שהצלקות יהיו עמוקות מנשוא, או שמא יהיה זה זיכרונה האחרון?