מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתור גם
"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים."
הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים."
הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני."
"הוכח זאת."
הארי קם והסתובב סביב השולחן. הוא רכן מעל דראקו, יד אחת על כיסאו והשנייה על השולחן. פניהם היו במרחק סנטימטר בלבד, כל כך קרובים שדראקו יכל לראות כתמי חום בעיני האזמרגד שלו.
"אני לא רואה שום אומץ." התגרה דראקו.
ואז הארי נישק אותו. ידיו של הארי נפלו על כתפיו כל כך מהר שדראקו התנדנד על מושבו. דראקו הושיט את ידו ותפס את החולצה של הארי בניסיון לשמור על שיווי המשקל שלו, מה שהביא לכך ששני הבנים נפלו על הקרקע כשהארי על העליונה. לחייו של הארי היו אדומות ממבוכה כשניסה לקום. אבל כל מה שיכל לעשות זה לברך את בירכו של דראקו.
דראקו הניח את ידיו על מותניו של הארי. "תפסיק. תן לי."
בתנועה זורמת אחת, דרארו סובב אותם, ככה שהוא כרע ברך מול הארי.
"ולצורך התייחסות עתידית," דראקו חייך. "אני תמיד בטופ."
