-קטע קצר, יש המשך אבל לא הרבה-

"הם כולם עציצים.
וזה המצחיק פה.
שכל מי שאתה רואה כאן,
עציץ."
היא אמרה, והדליקה סיגריה.
"מה זאת אומרת אומרת, עציצים?"..
שאלתי בהטיית ראש עדינה המעידה על בלבול, תוך כדי שהמבט שלי נאבד בתוך הנוף של העיר בלילה.
"עציץ.. שכל אחד צמח בעציץ שלו..כולם סגורים בחלקת אדמה קטנה ובטוחים שזה כל העולם, וחיים לפי זה. הם לא חושבים על כל הדברים מחוץ לעציץ שלהם..הם לא יודעים שיש שדות שלמים של חיטות, יש גבעות עם מאות ואלפי סוגים של צמחים, יש יערות ענקיים, וג'ונגלים ויש כלכך הרבה עוד. יש עוד מחוץ לעציץ.. אבל ..אולי..." היא השתהתה במבט קר ומסוקרן על העיר,האורות, האנשים.. ולקחה עוד שאיפה מהסיגריה, שכבר כמעט נגמרה.
היססתי.
"אולי?.."
היא הפנתה את המבט בתנועה חדה בחצי חיוך וכיווץ גבות שפירשתי כ -אתה עדיין לא מבין,נכון?
"אולי ..אין להם איך לדעת.."
אמרתי מיד.
כנראה כדי לרצות אותה. אני לא יודע, השעה כלכך מאוחרת שאני לא יכול לחשוב על זה עכשיו.