כבול לגיהנום -hellbound
בעולם שבו אלים שולטים בגורל, ושדים נולדים מתוך החושך, אני נולדתי כטעות.
בלי הכוח שהיה אמור לזרום בעורקים שלי,
בלי מקום שהיה אמור להיות לי בעולם הזה.
אני לא מהסוג שנשאר.
לא כי אני לא יכול, זה כי אני לא מרשה לעצמי.
בעולם שלי, להיקשר זה אומר מוות בכל פעם.
זה לתת למישהו כוח להרוס אותך, לפרק אותך מבפנים, להשאיר אותך חסר כל ברגע אחד.
אז למדתי להתרחק.
לשמור מרחק.
לא להסתכל אחורה.
וזה עבד.
עד שפגשתי בעיניי האינסוף שוב.
שיער לבן כשלג, עיניים כחולות שמחזיקות בתוכן שמיים שלמים,
וחיוך ממיס.
אמיליה לא הייתה אמורה להיות חלק מהסיפור שלי. אף פעם לא חלק מהחייים שלי
היא לא שייכת לעולם הזה, לא לחושך, לא לשקרים, לא לדברים שאני נושא על הכתפיים שלי כל יום ויום.
ובכל זאת, היא נכנסה אליו כאילו תמיד הייתה שם, והאירה אותו באור כחול.
בהתחלה ניסיתי להרחיק אותה.
שכנעתי את עצמי שזה רק עניין של זמן עד שהיא תבין לבד ותלך.
אבל היא לא הלכה.
היא נשארה.
עם החיוך הזה שמפרק אותי יותר מכל אויב שאי פעם עמד מולי,
ועם הדרך הזאת שלה להסתכל עליי כאילו אני... פשוט אני