המבט הקר שלו מסמר אותי אל הכיסא וידיי חיבקו את גופי. הרגשתי שנכנסתי למצב שקשה מאוד לצאת ממנו. הרגשתי שהקרקע תחתיי רעד, פתח סדקים וכלום לא היה יציב. רעדתי בכל הגוף וגבריאל הבחין בכך והניח יד על הרגל שלי בזמן שהתיישב בישיבת צפרדע מולי. מבטו היה כמו קרח, הוא לא שינה שום הבעה, הוא כעס. הוא כעס עלי, הוא ידע מה הסערה במוחי, הוא ידע תמיד הכל.
"את ידעת שאני לא מתעסק בפרחים," הוא אמר בקול חלוש והביט עדיין בעיניי, לא הצלחתי לעמוד במבט הזה שלו, הרגשתי צורך להשפיל את מבטי כלפיי מטה, אך נותרתי קפואה מולו. לא הצלחתי לזוז כלל.
"למה את פה?" הוא שאל וגמעתי את רוקי באיטיות, חיפשתי תשובה מספיק מספקת ולא מצאתי. לא ידעתי מה אני עשיתי שם, יותר נכון ידעתי ולא הייתי מוכנה להודות בכך.
"שאלתי אותך שאלה, למה את שותקת?" הוא התחיל לאבד את הסבלנות ונלחצתי, לא רציתי להעיר שדים שלא היו ידועים לי מי הם.
"אני מצטערת...פ-"
"אני לא אפגע בך," הוא מיהר להגיד.
"אני רק מנסה להבין אותך." הוא הרגיע אותי.
"טוב לי איתך...בגלל זה אני פה."
הפכת להיות השריטה שלי, השריטה העמוקה שלי.
"מה אתם רוצים ממני?"
"שתפרצי לחשבון בנק שנגיד לך ותמשכי משם כסף."
"ולמה נראה לכם שאני יכולה לעשות את זה?" עניתי. הם הסתכלו אחד על השני ולוגן סימן משהו לליאו. הוא ניגש לדלת השלישית בחדר והוציא משם את התיק שלי.
"אל תיגע בזה!" אמרתי והתקרבתי אליו, לוגן חסם לי את הדרך. ליאו פתח את התיק ורוקן אותו על המיטה, כל הספרים נפלו ממנו יחד עם הכסף שהשארתי לי לשלם שכירות והמכשיר פריצות שלי.
"כמו שגנבת את הכסף הזה."
"אני יודעת לגנוב רק מכספומטים." שיקרתי.
"שלושתנו יודעים שזה שקר, ארנבונת."
"יש לכם טעות בזיהוי, אני לא מבינה כלום במחשבים."
"עוד שקר." אמר לוגן. "מעניין מה יקרה אם שמועה כזאת תופץ במכללה, שאת גנבת ושקרנית."
"אתה לא תעז." עניתי. חיוך מסוכן התפשט על פניו, חיוך מסוכן שהראה לי שאין גבול לדברים שהגבר הזה מסוגל.
"את לא תאמיני אלו דברים אני אעז לעשות אם לא תעשי את מה שאני מבקש, ארנבונת."
"אל. תקרא. לי. ככה." אמרתי בשיניים חשוקות.