שריטה עמוקה

המבט הקר שלו מסמר אותי אל הכיסא וידיי חיבקו את גופי. הרגשתי שנכנסתי למצב שקשה מאוד לצאת ממנו. הרגשתי שהקרקע תחתיי רעד, פתח סדקים וכלום לא היה יציב. רעדתי בכל הגוף וגבריאל הבחין בכך והניח יד על הרגל שלי בזמן שהתיישב בישיבת צפרדע מולי. מבטו היה כמו קרח, הוא לא שינה שום הבעה, הוא כעס. הוא כעס עלי, הוא ידע מה הסערה במוחי, הוא ידע תמיד הכל.

"את ידעת שאני לא מתעסק בפרחים," הוא אמר בקול חלוש והביט עדיין בעיניי, לא הצלחתי לעמוד במבט הזה שלו, הרגשתי צורך להשפיל את מבטי כלפיי מטה, אך נותרתי קפואה מולו. לא הצלחתי לזוז כלל.

"למה את פה?" הוא שאל וגמעתי את רוקי באיטיות, חיפשתי תשובה מספיק מספקת ולא מצאתי. לא ידעתי מה אני עשיתי שם, יותר נכון ידעתי ולא הייתי מוכנה להודות בכך.

"שאלתי אותך שאלה, למה את שותקת?" הוא התחיל לאבד את הסבלנות ונלחצתי, לא רציתי להעיר שדים שלא היו ידועים לי מי הם.

"אני מצטערת...פ-"

"אני לא אפגע בך," הוא מיהר להגיד.

"אני רק מנסה להבין אותך." הוא הרגיע אותי.

"טוב לי איתך...בגלל זה אני פה."

הפכת להיות השריטה שלי, השריטה העמוקה שלי.