הבטתי בו, על פניו היפות והמשורטטות, על עיניו היפות והנוצצות, ועל שפתיו הבולטות המגרות והמעוצבות.
לא יכלתי לעצור את זה.
זה קרה בשנייה.
הוא הניף את ידו וסטר ללחיי, הרגשתי את לחיי מתחילה להאדים ולהתחמם.
עכשיו, עיניו כבר לא היו יפות ונוצצות, הן היו בצבע כהה שביטא עד כמה הוא שונא אותי.
ועכשיו, שפתיו כבר לא היו בולטות ומגרות, הן היו מתוחות בצורה זדונית, שעיוותה את כל יופיו.
הוא נהנה מזה, מלראות אותי סובלת.
שמעתי את מחיאות הכפיים מסביב ואת קריאות העידוד.
אף פעם לא הבנתי למה ילדים כאלו אכזריים, ולמה הם מעודדים מקרים כאלו, כאילו משהו בהם ניצת, אבל אני כנראה גם בחיים לא אדע, כי אני לא בליגה שלהם.
אני לא בליגה של אף-אחד.
~~~~~~~~~~~~~
אני לירז בת 16, וזה סיפור חיי.
עונה שניה ל- Daddy's Little Princess.
התחלתי ללכת, עברתי בין בתי השכונה הגדולים. כל אחד נראה כאילו הוציאו עליו לפחות 3 מליון דולר. אחרי עוד הליכה קטנה, סוף סוף הגעתי לדלת של הבית, הבית של אבא שלי שאותו לא ראיתי בכלל בחודש האחרון, בניגוד לבדרך כלל. בדרך כלל אמא שלי דאגה שאני אלך אליו אבל בחודש האחרון היא כבר לא גערה בי ללכת, היא נתנה לי להישאר איתה, הלוואי שהייתי יודע שזה הסוף.
***