הבטתי בו, על פניו היפות והמשורטטות, על עיניו היפות והנוצצות, ועל שפתיו הבולטות המגרות והמעוצבות.
לא יכלתי לעצור את זה.
זה קרה בשנייה.
הוא הניף את ידו וסטר ללחיי, הרגשתי את לחיי מתחילה להאדים ולהתחמם.
עכשיו, עיניו כבר לא היו יפות ונוצצות, הן היו בצבע כהה שביטא עד כמה הוא שונא אותי.
ועכשיו, שפתיו כבר לא היו בולטות ומגרות, הן היו מתוחות בצורה זדונית, שעיוותה את כל יופיו.
הוא נהנה מזה, מלראות אותי סובלת.
שמעתי את מחיאות הכפיים מסביב ואת קריאות העידוד.
אף פעם לא הבנתי למה ילדים כאלו אכזריים, ולמה הם מעודדים מקרים כאלו, כאילו משהו בהם ניצת, אבל אני כנראה גם בחיים לא אדע, כי אני לא בליגה שלהם.
אני לא בליגה של אף-אחד.
~~~~~~~~~~~~~
אני לירז בת 16, וזה סיפור חיי.
"כשאתה פורץ גבול אחד, אתה מאבד את כולם."
אלכסנדרה מעיזה לראשונה מזה זמן רב לעזוב את חדרה הקטן, את משפחתה המפורקת ואת החיים האדוקים - לצאת לדרך חדשה. היא מנסה להשתחרר מהבושה, מהגבולות ומהצלב המרחף מעל ראשה.
•תוכן מיני 16+
•פרקים ארוכים
•טיוטה #2
הערה:
הסיפור הוא מומצא לחלוטין, ולא נותן לגיטימציה לשלל הדברים המסופרים בו אלא מציג אותם ללא קשר לדעתי האישית.