The walls around my heart

עמדתי מולו. הסתכלתי ישר בתוך עיניו, מרגישה את ליבי מגביר את קצב פעימותיו. הבעת פניו היתה אינה ברורה, אך ראיתי שעיניו מתמלאות עצב.
״פגעת בי כמו ששום אדם אחר לא פגע בי. אתה פשוט בן זונה חסר רגשות. אין לך איזה לב שם מתחת לחזה? או שיש, והוא אטום כמו אבן? באיזה סרט אתה חי שאתה תשחק בי ככה כאילו אני בובה או חפץ שלך???״, יריתי את המילים כמו חצים ללא הפסקה, ״אני לא יודעת אפילו לתאר במילים איך שברת את הלב שלי...״
הרגשתי כאילו לקחו באותו הרגע פטיש ופשוט ניפצו לי את הלב למיליון רסיסים.
השפלתי את מבטי לריצפה, לא יכולתי עוד להסתכל עליו.
והנה זה קורה.. עשיתי מה שהבטחתי לעצמי שלעולם לא יקרה.
הדמעות התחילו לרדת בזרם על פניי ללא הפסקה. נשברתי. נשברתי מולו.
הוא ניסה להתקרב ולנקות את הדמעות שלי, אבל העפתי את ידו בחוזקה.
ובדיוק אז, ממש באותם הרגעים האחרונים שבהם הבטתי בו בפעם האחרונה, בניתי אותן. חזקות מתמיד, שומרות עליי מפני כל פגע, חוסמות כל דמעה ולו את הקטנה ביותר. החומות שמסביב לליבי.