איפה שלא אהיה

״אביתר... מאיפה כל זה בא? חשבתי שאתה שונא אותי.״
וברגע אחד חיוכו ירד ומבטו הפך לרציני. הוא התקרב אליי עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי מרוב שהיינו כבר כל כך קרובים.
הוא הניח את ידו על מותני, וקירב אותי לעברו. הוא אז נאנח, הסיט את מצחו על מצחי ועצם את עיניו. ידיו עטופות סביב מותני. אלוהים, כל כך התגעגעתי למגע שלו. ״אני בחיים לא אוכל לשנוא אותך, נטע... לא משנה איפה תהיי.״ הוא אמר וקצוות פיו החלו להתעקל כלפי מעלה בחזרה. ״תזכרי את זה.״
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כשנפגשנו לראשונה זה לא היה בנסיבות הכי טובות, אבל עדיין לא יכולתי להסיר את מבטי מהעיניים הכחולות והמהפנטות שלו. מאז לא הפסקתי לפגוש אותו, ואני עד היום בספק אם אלו היו באמת צירופי מקרים. בסופו של דבר שנאה הפכה לאהבה, ולא קיים שום דבר שיוכל לשנות את זה.

שום דבר חוץ מהעובדה ש... אני לא מפה. אני לא מהעולם שלו. אל תבקשו ממני הסברים, כי גם אני לא יודעת יותר מידי.

כל מה שאני יודעת זה שבשניה אחת הייתי בתל אביב ובשניה אחרת הייתי במקום אחר לגמרי, מותקפת פאניקה לנוכח העובדה שהגעתי למימד אחר לגמרי.

מאז המעברים בין העולמות לא היו ממש מסודרים, ובכל שנייה אני יכולה להילקח בחזרה. למדתי לאהוב את המקום הזה, ובמיוחד אותו.
אבל מה לעזאזל אני אמורה לעשות, אם אני לעולם לא רוצה לעזוב?