כוחות האור והאפלה

פרק ראשון

נ.מ- לילה
כן. אני יודעת. קוראים לי לילה לבן. כבר שמעתי את כל הבדיחות. תעשו לי טובה ותחסכו ממני את זה. אני עסוקה. במה? כרגיל, בלנסות להתחבא בארון ניקיון מרוז בייקר. למה? דלת הארון נפתחה. "אוי, לילה, את צריכה ללמוד לשנות את מקום המחבוא שלך" רוז אמרה וצחקה. איפה היינו? למה אני מתחבאת מרוז? כן. כי היא לא מפסיקה לרדוף אותי. "מה קרה? לא מספיק מסריח לך בתא העלוב שאת גרה  בו עד כדי כך שאת צריכה את הסירחון של הדלי ניקיון המעופש?" היא אמרה. נעצתי בה מבט נוקב, וכמובן, היא מיהרה להתגונן "אשמתי שאין לך הורים שיטפלו בך?" היא הדגישה את המשפט. התפוצצתי ונתתי לה אגרוף בפרצוף. "תעזבי אותי בשקט." ניסיתי לרוץ משם אבל רוז מיהרה לתפוס ברגלי ומעדתי. קלטתי שהאף של רוז מדמם והרגשתי כאב חד בקרסול "רוז. למה זה תמיד חייב להיגמר ככה?" שאלתי בכעס. "את התחלת" כן, בטח. קפצתי משם על רגל אחת לכיתה שנראתה לי ריקה והתיישבתי על הכיסא הגדול של המורה, התחלתי לחבוש את רגלי עד ששמעתי קול "אני אשמח שלא תתיישבי עליי עוד פעם". המפ. גם רוז וגם סקרלט באותו היום? "או, בחייך, אני עד כדי כך נמוכה?" סקרלט שאלה. גילגלתי עיניים "תני לי פרטיות." "נו באמת לילה, זה לא קל להיות נחמדה כשאני מקבלת גישה שלילית כזאת! את לא רוצה? אין בעיה. את יתומה ואין לך חברים. אני סך הכל מנסה לעזור. אבל כנראה לא מגיע לי חברה כמוך." היא אמרה ויצאה מהחדר. "לא אכפת לי" משכתי כתפיים וקרעתי תחבושת עם השיניים וחבשתי את הרגל שלי. אני לעולם לא אבין למה יש דבר כזה שיעור חופשי. כדי שכולם יבואו להציק לי רק כי מותר להם? לא הוגן. ירדתי למרתף כדי להסתכל שוב על אוסף השלדים של בית הספר. מעולם לא היה לי מושג למה יש כזה בכלל, אבל רוזה שנאה אותו, אז לא הייתה לי בעיה בכלל. הסתכלתי על השלד עם כובע הפיראטים. היה עליו המון קורי עכביש. הוא היה השלד הכי נחמד מכל האוסף. התיישבתי על השולחן ובהיתי בשעון. עוד דקה נגמר היום ואני יכולה סוף סוף ללכת. ארזתי את הדברים שלי והתחלתי ללכת הביתה. שיחררו אותנו מאוחר היום, בשעה חמש, אז הייתי צריכה להספיק להגיע לחדר הקטן שלי לפני שהשמש תשקע. נכנסתי לאוטובוס ועקבתי עם העיניים שלי על מסלולה של השמש. השמש עמדה לשקוע, וזה לא היה טוב בכלל, כי זה אומר שאני לא אוכל לנוח לפני האימונים. האוטובוס סוף סוף עצר בתחנה. השמיים התחילו להשחיר אז רצתי לבית הנטוש בגודל חדר שבו גרתי כמה שיותר מהר. החר כמובן היה ריק. הנחתי את הדברים שלי בחדר והלכתי לקיר הצפוני של החדר. "אני מזמנת את אדונית האופל." אמרתי ונגעתי בקיר הדהוי. על הקיר החל להתגבש ציור גרפיטי של אש שחורה. נגעתי בציור ועשן שחור אפף אותי. בן רגע נעלמתי מהחדר הנטוש והופעתי באולם חשוך וגדול. העיניים שלי נראו שחורות כעורב. האולם כאילו הפיק ה ודיבר, אך ידעתי שלא האולם הוא זה שמדבר. "איחרת, פרח שחור" אמר הקול.