כוחות האור והאפלה

פרק רביעי

נ.מ. סקרלט:

אם יש משהו שאני שנאתי. זה את האימונים. למה אני, מכל האנשים עלי אדמות, נבחרתי להיות בתפקיד כל כך מזעזע. אני כל כך אוהבת לדעת דברים. להיות פרח צהוב זה בדיוק מה שאני לא צריכה. הדבר היחידי שאני יודעת זה שאני הפרח הצהוב שנשלטת בידי אדון האור בזריחה ומתאמנת עד שעות הלימודים. זה כל כך מעצבן. הסתכלתי במערכת של היום. אוי. ספורט. אני גרועה בזה. ברצינות, למה נותנים לנו לעשות מתיחות? לי היה הרבה יותר נחמד אם היו נותנים לנו, נניח, כדורסל. התארגנתי מהר והלכתי לאוטובוס של הבוקר. התיישבתי במושב הכי מבודד שיש ובהיתי על השמש. העיניים שלי כבר לא היו צהובות, אלא כחולות שוב. לשם שינוי, לא חשבתי על כלום. זה היה היתרון באימונים. יכולתי לגרום למוח שלי להפסיק להתפוצץ ממחשבות. לפני שהספקתי לשים לב, הגעתי לתחנה. ירדתי מהאוטובוס ויצאתי ישר למגרש של בית הספר. כל הבנות כבר היו מאורגנות בשורה לקראת המסדר היומי של גברת סמית', המורה לספורט. גברת סמית' הגיעה וחיוך היה על פניה. "פססססט, קרלי, הכל בסדר עם גברת סמית'?" שאלתי את קרלי שעמדה לידי. היא צחקה ואמרה "או שקרה לה משהו טוב במיוחד, או שהתהפך העולם." קרלי השיבה. הגיוני סך הכל, גברת סמית' היא המורה הכי קשוחה שאני מכירה. לא ידעתי שהיא בכלל יכולה לחייך. הרמתי גבה בבלבול. "בנות יקרות, היום נעשה שיעור מיוחד. משחררים אותי עכשיו בגלל בת המצווה של בתי" היא ציחקקה. "ולכן, אתן תעבדו היום יחד עם הבנים. להתראות!" היא נחפזה ללכת לדרכה. "או-קיי...." ניסיתי להתנער מהמחשבה על זה שגברת סמית' מסוגלת לחייך. קרלי תקעה במרפק "בחייך, זה יהיה כיף! אולי המורה שלהם לא נוקשה כמו שלנו" היא אמרה. "שיהיה" משכתי בכתפיי והלכנו לאזור של הבנים. המורה שלהם היה שמן והוא טחן ג'אנק פוד תוך כדי דיבור. הייתי מזועזעת. "אני חושבת שאני מעדיפה את גברת סמית'" לחשתי לקרלי. "טוב ילדים! אז אני אתן לכם כדור!" המורה אמר ושלף קציצה מהספסל שמאחוריו. "רגע, לא, זה לא כדור..." אמר בעודו תוקע את הקציצה בפה "הנה. זה הכדור." הוא שלף כדור ספוג. "תשחקו... מחניים או משהו. בהצלחה." הוא זרק את הכדור על הפרצוף של אחד הבנים והתיישב על הספסל ליד. החלטתי לנסות את מזלי עם רוז. "תני לי להבין, הוא מצפה שאני אתפוס את הכדור הדוחה הזה?" הצבעתי על הכדור שהיה מכוסה בשיערות. היא לא הגיבה והמשיכה לדבר עם החבורה שלה. נאנחתי והתמקמתי. התחלקנו לקבוצות באופן רנדומלי. הייתי דווקא ממש טובה, ולבסוף בקבוצה הנגדית נשארו רק רוז, קרלי וצ'ארלי, ובקבוצה שלי נשארו רק אני, ויליאם ולורן. פתאום קלטתי שלורן מסתכל על ויליאם במבט מוזר. ויליאם טפח על השכם של לורן ואמר לו משהו כמו "כל הכבוד, אחי". ואז קרה משהו מוזר. לורן ממש הסמיק. אוי, רגע, לורן גיי? עכשיו לגמרי אין לי מושג במי ויליאם מאוהב. מה שכן, רוז כל הזמן הביטה לעבר צ'ארלי וציחקקה. צ'ארלי היה מרושע ומעצבן, אז לא הבנתי מה מושך בו, אבל בחירה שלה. הכדור היה אצל רוז. היא כיוונה וזרקה עליי. לא הספקתי להתחמק. הכדור פגע בי. המורה היה אמור לשרוק כדי לסמן לי לעבור לשבויים, אבל הוא סימן פשוט להמשיך במשחק. רגע, מה? אבל אני נפסלתי! ואז הסתובבתי אחורה. הכדור היה בידיים של ויליאם. זאת אומרת, שאחרי שהכדור פגע בי, ויליאם תפס אותו לפני שהוא פגע ברצפה. הוא קרץ אליי. אני ממש חייבת להגיד תודה שזה שיעור ספורט ואני אדומה בכל מקרה. ויליאם הציל אותי מפסילה. הכדור היה ביד של ויליאם. הוא זרק על רוז ופגע בה. היא נפסלה. אל תנסו לעצור אותי מלקוות שהוא עשה את זה בשבילי. אחר כך הפסלתי את צ'ארלי, קרלי הפסילה את לורן, וויליאם הפסיל את קרלי וניצחנו. ויליאם ואני היחידים שלא נפסלו. זה ישמע מטופש, אני יודעת, אבל זה היה נהדר. הגיעה ההפסקה סוף סוף. ישבתי בכיתה במזגן, ונשארתי שם אחרונה אפילו אחרי שכולם יצאו, כי למזגן לקח המון זמן להוריד את ההסמקה שלי. התכוונתי לצאת מהכיתה, אבל אז עברתי ליד השולחן של ויליאם. אוקיי, נכון, אני יודעת שזה לא היה יפה, אבל על השולחן שלו נח לא אחר מאשר ה"טופס אישור לטיול". מלכתחילה ניחשתי שזה לא טופס. ניגשתי אל הדף. זה בהחלט היה ציור לפי סימני הצבעים. הפכתי את הדף כדי לראות מה יש על זה, והיה מצויר שם.....