תהיה שלי.. לנצח? ~ ווסאן woosan

~ ההיכרות ~

נקודת מבט כללית:
כמו שכל אחד יוצא לטייל, גם וויונג החליט שהיום הוא ילך לעבודה ברגל. הוא היה צריך לצאת ולהתאוורר מכל הרעש והצעקות שיש בבית.
זו לא פעם ראשונה ולא פעם שניה, וגם לא העשירית אגב, שיש צעקות בבית.
וויונג בן 19, הוא סיים ללמוד, רווק, מחפש דירה לעבור אליה, הוא עובד במלצרות מהבוקר עד הערב ללא יום חופש.
ועוד משהו, הוא קלאמזי(כושל).
בנוסף, הוא בן יחיד לשני הורים. אבל תאמינו או לא, גם בלי אחים הבית יכול להיות רועש מאוד.
בחצי שנה האחרונה, ההורים של וויונג התחילו לחלוק אחד על השני ולריב לעיתים קרובות יותר.
העולם של וויונג הפסיק להיות צבעוני ושמח, הוא הפך לשחור ונורא.
הוא כבר התרגל לשגרת היומיום הלא רצויה שלו.
קם בבוקר לצעקות וריבים של ההורים, יוצא לעבוד במלצרות עד הערב, וחוזר שוב לצעקות בבית.

-

וויונג הגיע לעבודה וכמו כל יום לבש את בגדי המלצרות והתחיל בעבודה.
בזמן שעבד הבחין באיש עסקים בעל חליפה, נכנס למסעדה, ולפי רושם ראשוני, הוא נראה מרשים, נאה, מושך ועשיר.
וויונג בהה, והלב שלו דפק, בידיוק כמו מנהל המסעדה שדפק על הדלפק כדי שוויונג יתייחס אליו.
״אתה עומד לבהות בדלת הכניסה כל היום אדון וויונג?״ אמר לו המנהל.
״לא אדוני, מצטער״ התנצל וויונג והמשיך לשולחן אליו היה אמור להגיש את הצלחת.

״סליחה! אפשר להזמין לכאן?״ קרא איש העסקים אל המלצר שהיה בקרבתו, וויונג.
״כן אדוני, אני מגיע״ ענה וויונג והתקדם אל השולחן.
״בוקר טוב, אני אזמין קפה הפוך״ אמר איש העסקים בקולו העמוק שוויונג אהב.
״ואני תה״ ביקש שותף בשיחה של איש העסקים.
וויונג רשם את ההזמנה והביא אותה לדלפק. בזמן שחיכה שההזמנה תהיה מוכנה, קולו העמוק של איש העסקים עדיין מצלצל באוזניו, מרגיש עיניו העמוקות והחודרות עדיין מביטות בו בעיניים. הוא נזכר בהרגשה המוזרה שהרגיש כאשר המבט שלו ושל איש העסקים הצתלבו.
צליל הפעמון הוציא אותי מהמחשבות, הגיע הזמן להגיש להם את ההזמנה.
וויונג מתקדם עם המגש אל השולחן בו ישבו איש העסקים ושותפו.
אבל אתם יודעים, וויונג הוא קלאמזי.
לאחר שהגיש לשותף את התה, הכובד של הקפה היה על צד אחד של המגש הריק ולכן המגש התהפך, ונחשו על מי?
כן כן, על איש העסקים.
״אוי לא! אני מצטער כל כך!״ קרא וויונג בזמן שאיש העסקים נשאר אדיש למצב, אך עדיין נלחץ.
״אדוני אני באמת מצטער״ אמר שוב וויונג כשראה שכל הקפה נשפך על החליפה הנקייה של איש העסקים.
הוא לקח את הניירות מהמתקן שהיה על שולחן וניסה לנגב את הקפה מהחליפה של איש העסקים בזמן שמלמל שוב ושוב את המילים ״אני מצטער״.
איש העסקים תפס את שני הידיים של וויונג. וויונג נבהל, הוא חשב שהאיש יהיה עצבני, יצעק וגולי גם ירביץ.
״זה בסדר.. תרגע״ אמר האיש לוויונג בזמן שנעמד והרחיק את הידיים של וויונג.
וויונג הסתכל עליו במבט מצטער, אך יחד עם זאת טבע בעיניו של האיש המושך עם הקול העמוק.
״אני גר לא רחוק מכאן, אז אתה יכול להרגע״ אמר לו.
״יש משהו שאוכל לעשות כדי לפצות אותך אדוני?״ שאל וויונג בלחץ.
״אתה נראה כמו איש חרוץ, קוראים לי סאן,״ אמר האיש ולחץ לוויונג את היד.
״אני אשמח אם תבוא לריאיון עבודה אצלי״ אמר והגיש לו כרטיס ביקור.
״כ-כן אדוני״ ענה וויונג מבולבל.
הרי הוא הרגע שפך עליו קפה, למה שיחשוב שהוא חרוץ ויבקש ממנו לבוא לריאיון עבודה.
סאן יצא מהמסעדה בזמן שוויונג תהה לעצמו.
וויונג רדף אחריו החוצה, ״רגע אדוני, א-אתה רציני?״ גמגם וויונג.
״כן,״ ענה סאן עם צחקוק קטן. ״למה לא?״
״כי.. הרגע.. שפכתי עליך קפה, למה שתרצה אותי בעבודה שלך?״ שאלה וויונג וגירש בעורף.
״אדוני, בלי יותר מידי שאלות עכשיו. תתקשר אליי כשתוכל ואענה לך על הכל״ ענה לו סאן. המשפט נשמע חצוף, אבל סאן אמר את זה בכל כך רוגע ואדישות.
לאחר שוויונג חזר לעבודה, הוא הרגיש בעננים. הקול העמוק לא הפסיק להשמע באוזניו, בכל פעם שעצם עיניים הוא דימיין את פרצופו של האיש.
במשך כל היום, וגם כשסיים לעבוד, וויונג לא הפסיק לחשוב על האיש הזה. מי היה מאמין שבן אדם שהכרת בבוקר לא ייצא לך מהמחשבות למשך יום שלם.