עם וואנשוטים שכאלה מי צריך עלילה (קווירי עד מוות)

הארלי ומדיסון

"תסתמי!" ציחקקה מדיסון, מטה את ראשה לאחור בתנועה מזמינה. 

"מדיסון צ'סטר, האם אני מריחה פה פלירטוט?" שאלתי בקלות דעת, לוגמת עוד קצת מהיין האדמדם שמחליק במורד גרוני, מציף אותו בחום. 

מדיסון הרצינה, גוררת את גופה ברישול אליי כך שרגלינו נוגעות-לא נוגעות, מצטמררת מצליל החריקה הרמה שהמיטה הפיקה עקב התזוזה המובהקת. 

"אני מריחה הארלי קלארק אחת, שנורא שיכורה עכשיו למרות שהיא בת 14, ולא הייתה צריכה לגנוב את הבקבוק ההוא מהארון של ההורים שלי. אלוהים, את כזאת בלאגן כשאת שיכורה."

אני מחייכת בספק טיפשות ספק עייפות. "15. אתמול, שכחת? מי הטיפש שהדביק אותי לתואר 'זו ששותה יותר מידי כל הזמן'"

מדיסון גיחכה. "את צריכה לשמור את הפה שלך סגור, כל מה שנולד לך במוח פשוט מזדחלל משם לדיבור כשאת מחוקה."

"אויש, את והפילוספיה והציוריות והטרגדיות האינסופיות של ברכט!" אני רוטנת, קמה ומסתחררת סביב עצמי בתנועה מלודרמטית. 

"טוב, את ממש עכשיו מפלרטטת עם כל החבילה הזו. אז תעשי את הדבר הזה עם הפה, שסוגרים אותו בלי לפתוח." היא צוחקת, זיק של שובבות עובר בעיניה. מפלצת. היא יודעת בדיוק מה המוח שלי עושה מ'הדבר הזה עם הפה'.

 "אויש צ'סטר, את יודעת מה עובר לי בראש עכשיו. ואת עושה את זה בכוונה!" אני מוחה, ניגשת אל בקבוק היין הריק למחצה שמונח על מיטתי ולוקחת עוד לגימה רצינית. 

"את לא נורמלית." היא מנענעת בראשה בזעזוע מזויף. "וזה למה את פשוט מתה לעשות אותי." אני צוחקת בפתיחות, נופלת אל המיטה בשיחרור ונוחתת ממש על יד מדיסון. 

"מתנצלת, לא רוצה להתעסק עם בנות 14. או עם המשטרה." היא מושכת בכתפיה. "15." אני אומרת בביטחון מופרז, כזה שרק יין חזק יכול לעורר. "את פיצפונת. אני גדולה ממך באיזה, המ, אחד חלקי 26 מהחיים שלך. את יודעת כמה אפשר להספיק בזמן כזה? המון." היא מחייכת.

 "את כזו חננה, צ'סטר." אני מסננת. "ואת נעל בית, קלארק." היא משיבה לי, ואני מחייכת בסיפוק. "את אוהבת בנות בכלל?" אני מרימה גבה בהתנשאות. "אני סטרייט בדיוק כמו התחת של ג'יימס צארלס, מתוקה." היא מגלגלת את עיניה בחצי חיוך, ואני מביטה בהן ארוכות. 

השתיקה בחדר כל כך נעימה, היא מותירה לי לטבוע בתוך זוג חרוזים שחורים ועמוקים שמקושטים בריסים ארוכים ועדינים. לתהות בלשון עוקצנית שעוד כמה דקות כנראה תמצא את עצמה עמוק בתוך פי. איכס, אני נשמעת קצת דוחה. אולי אני דוחה, אבל המבט של מדיסון ננעץ עמוק בתוך מבטי. וזה הספיק.

 "את כזאת הזויה." אני אומרת, והיא ממשיכה להתבונן בי. השפתיים שלה דקות, אבל לא מידי. ומאוד אדומות, ומבריקות. זה נורא יפה בעיניי. "את פשוט יפה. מאוד. נחמד להביט בזה." היא משיבה לי באיחור, ואני בולעת את רוקי. 

"אז על דבר אחד אנחנו מסכימות." אני מחייכת. שתינו שוכבות על המיטה, קרוב אחת לשנייה. אני יכולה להרגיש את הנשימות החלושות שלה ניתכות בצווארי. 

"את כל כך צפויה שזה מגעיל." היא מחייכת אלי. אני לא נעלבת, אני מגחכת. "אני יודעת שאת נואשת לנשיקה ממני, זקנה מקומטת שכמוך. זו לא הדרך, זה לא הגיל." היא נראית מאוכזבת, או שאולי פשוט מבולבלת מכל היין ההוא. 

"אם הייתי רוצה שתנשקי אותי הייתי גורמת לך לנשק אותי." היא מחייכת בממזרות, ואני נושכת את שפתיי בעצבנות מחוייכת. "או באמת? נראה אותך."

 היא שותקת, מתחילה לבהות בתקרה. אני מציירת בראשי את קוי המתאר של פרופילה: אף מעט מעוקל, שפתיים יפות, ריסים ארוכים ומבריקים. 

"ומה אם אני לא רוצה שתנשקי אותי?" היא ממש מדברת עם התקרה.

 "אז הייתי גורמת לך לרצות את החרא הזה." אני לוחשת.

 "למה אנחנו מדברות בצורה כל כך היפוטית?" היא שואלת. "בברית הישנה כתוב שגייז זה בולשיט, יקירה." אני מסבירה במלוא חשיבות, והיא מהנהנת בהסכמה. "בהחלט. כל הקוויריות הרעילה הזו צריכה להינעל בגיהנום ולהישרף שם יחד עם המנעול." אני צוחקת שוב. 

היא נראית מהורהרת. "הארלי?" היא קוראת פתאום בשמי, ואני נהנית מהצלילים המתוקים שבוקעים מגרונה. "כן?" אני משיבה בסקרנות. "אנחנו דופקות לעצמנו את הילדות?" 

אני חושבת לשנייה. "סביר להניח," אני מושכת בכתפי, עיני זוהרות בשיגעון. "אבל זו כל הנקודה לא? לדפוק לעצמנו את החיים, את הילדות, את הריאות, את הנפש... ועל הדרך לדפוק אחרים. או אחרות במקרה האבוד שלי."

 היא לא צוחקת, וזה מצער אותי. היא נראית מוטרדת. "אם אני אבקש ממך להפסיק לשתות, את תפסיקי?" פאק. מה אני עונה על זה? "בטח." אני משקרת. משקרת בלי לחשוב, כי אני שתויה ובודדה ודפוקה. "תודה." היא נאנחת בהקלה, יוצאת מתוך הנחה תמימה ומטומטמת שאני כנה. 

"רוצה לברוח מפה מתישהו?" אני שואלת באגביות. עיניה נפערות בתדהמה. "למה?" 

 "למה לא?" אני מנסה את מזלי עם הטיעון המטופש והשתוי ביותר שקיים. "למה לא באמת?" היא נשמעת משוכנעת. אני מסוחררת ומפחדת לנשום. הלב שלי פועם כל כך חזק שאני יכולה לשמוע את הדם שלי זורם. 

פתאום הכל נראה פשוט בסדר. 

"את רק בת 15 הארלי. איך הגעת ל... לזה?" אני שותקת. הפעימות נשמעות פתאום מחרישות אוזניים. "איך את הגעת לזה?" אני משיבה בשאלה חסרת תועלת. אני יודעת איך היא הגיעה לזה. היא התאהבה בי והתחילה לשתות איתי ונדפקה בגללי. נורא פשוט ונורא טראגי.