אני בסדר.

תשתקי.

היא יושבת מכווצת בתוך עצמה בפינת החדר, בוכה, יותר נכון מייבבת,
קולות הבכי מהדהדים בשקט במסדרון,
היא רועדת, לא מקור.
"תסתמי כבר ילדה מטופשת!"
היא הרגישה כמו כלום.
לא יותר מזה.
קולות נעלי המתכת הכבדות שלו הדהדו במסדרון לעברה,
הוא נכנס לחדר, והתקרב אליה, "אמרתי לך לסתום, לא?!" אמר, היא רעדה, משותקת מפחד, הוא הוציא את השוט והחל להכות בה, בזמן שהיא מתחננת לתחנונים, ושיפסיק.

"אמרתי לך לסדר 34 צלחות! לא 35!"
היא הנהנה במרץ, היא היתה מותשת, וכרגיל, לאף אחד לא אכפת.
היא סידרה מחדש 34 צלחות,
"י-יש ל-לי לימודים היום. " היא התקרבה לעבר כריס, "את לא יכולה ללכת ככה!" הוא לחש לה, היא היתה מכוסה בצלקות, הצלפות וחבורות בכל הגוף, היא בלעה את רוקה, והינהנה
הוא הוביל אותה לחדר אחר, וסגר את הדלת,
היא נהייתה חיוורת
והסתובבה, משותקת מפחד, כריס התקרב לעברה, וזווית פיו עולה בחיוך,
לא חיוך נחמד.
(רק לידע כללי אני לא מפרט אונס, אבל מה שקורה עכשיו זה אונס, שיהיה ברור .)

היא ישבה ליד החלון, לבושה בחולצה ארוכה וגקט שהיה גדול עליה, ומכנסיים ארוכים, הוא התחילה שוב בית ספר חדש, אחרי שהקודם גילה על ההתעללות, היא תמיד ישבה במושב האחורי, לבד, היא לא מתחברת לאף אחד, או מדברת עם אף אחד.
היא רעדה, "את בסדר ?" ילד בעל פנים, סימטריות, שיער חום בהיר, עיניים כחולות, עם פסים ירוקים, דיי גבוה, התקרב לעברה, לא יותר מדי, "את רועדת, קר לך?" הוא התיישב לידה, מושיט לה סווצרט, היא בלעה את רוקה וסוף סוף הוציאה מילה, מאז הבוקר, מה שקרה שם- לא היה חדש, אבל תמיד כואב, ופוגע באותה מידה.
"ל-לא..ת-תודה" היא מילמלה בשיניים חשוקות, רועדת, "אני לא נושך" הוא צחק, משום מה הצחוק שלו הקל עליה קצת, צחוק מתגלגל וחמוד, עליז, כמו הצחוק של- היא החווירה קצת, אבל זה לא שינה משהו, היא גם ככה דומה לשלד, "את התלמידה החדשה נכון? איך קוראים לך?" הוא חייך חיוך חם," א-אני-? " היא גימגמה, "הלא מי?" צחק קצת, "א-אן, אן מיידל." הוא הנהן בחיוך, "אני מייקל, מייקל מייפילד, אבל את יכולה לקרוא לי מייק." הוא אמר בחיוך, היא הנהנה קצת, "איזה כיתה את?"
למה הוא שואל הרבה שאלות?
היא היססה לשניה," כיתה י" מילמלה, "הו- אולי נהיה אותה כיתה! אבל את נראית בת 15-" הוא חשב לרגע, " אני בת 15."
"הוו- אני מבין, אני בן 16,רוב הכיתה, אבל לא נורא" הו נשען אחורה על המושב, הוא לא הפסיק לדבר על נסיעה, והיא רק הקשיבה לדבריו בסקרנות , שותקת.
"מאיפה את?" הוא השתתק, והפנה אלי מבט, "אני- מניו אירלנד " מילמלה, שקר.
" הוו מגניב! שמעתי על המדינה הזאת. "
הוא אמר, וחזר לדבר בלי הפסקה

האוטובוס נעצר.
הם עצרו מול מבנה גדול, שחור.
שהזכיר במידה חשודה מוסד
"א-איפה אנחנו-?"  היא בלעה את רוקה.
"בבית ספר, חכמולוגית" הוא ציחקק, ויצא מהאוטובוס, היא מיהרה לצאת. אחריו, לא להישאר במקום הזה לבד.
זה הסוף שלה.
היא לא סתם נשלחה לפה.