בואו נתחיל במה שקרה לי לפני כמה ימים. היה זה יום ההולדת של אחד מה"דמויות שלי",אז התחלתי לכתוב מכתב. פתחתי את אחד מספרי הקלאסיקה האהובים עליי שלי בחיפוש אחר ציטוט, זה מן סימן היכר במכתבים שלי. התחלתי לקרוא, בעודי קורא שמעתי קול חזק, באופן אוטומטי קמתי מהספה וסגרתי את הספר בתנועה זריזה, עדיין ממלמל את המילים האחרונות שקראתי. בחוץ עמד שוטר ודיבר עם אחד משכני. 'הגיע הזמן לעבור' חשבתי לעצמי 'יכול להיות שהם מדברים עליי כבר עכשיו'. התחלתי לארוז ולקחתי תעודת זהות חדשה מהקערה על יד הארון,מוזר אני יודע, מתרגלים. מבינים, זה לא היה המעבר הראשון שלי ולא האחרון. כשאתה נמצא במקום אחד זמן רב מדיי ועושה את מה שאני עושה ,אתה נהיה מעט פרנואיד ואם אתה עושה את זה זמן רב כמוני זו כבר נהיית מחלה רצינית.תמיד צריכים להיות מוכנים לתזוזה,אני די בטוח שמעולם לא נתפסתי או אפילו נחשדתי אבל אי אפשר להיות בטוחים מדיי. בכל מקרה כך התכוננתי לנסיעה לעיר ניו-יורק תחת השם הבדוי "אהרון וייס". בזהות בדוייה הכי חשוב לא להישמע בולטים מדיי אז אני משלב שמות פרטי ומשפחה די נפוצים ואף פעם לא נשאר תחת אותו השם. ב"מקצוע" שלי צריך להיטמע בשטח,אתם יודעים, לא לעורר חשד. אז לקחתי את המזוודות ותפסתי את המונית הראשונה שראיתי כשיצאתי מהדלת, 'יהיה מוזר בלי הדמויות שלי' חשבתי 'לא כבר התרגלתי'. זו לצערי עוד אחת מהבעיות בלהישאר במקום אחד זמן רב ,נקשרים אליו. "מי שנקשר גומר בכלא לא מאושר" מלמלתי בקול שקט שוב ושוב ויצאתי.
את המכתב ההוא לא יצא לי ממש לכתוב,גם בניו-יורק לא יצא לי כל כך להישאר, אולי היום,אחרי שאסייר בשכונה,רק הגעתי לכן ואני עדיין מחפש דמויות חדשות. יש לי הרגשה טובה בקשר למקום החדש,קחו את זה כמחמאה.
