פרק 2 - ג'ו, ג'ו ביילי

30 4 3
                                    


~נ.מ. פרסי~

הילדה התיישבה מצדה השני של אנבת', האדם היחיד בחדר שהייתה לה איזושהי היכרות איתו. כירון כופף את רגלי הסוס שלו ורכן מעל השולחן.

"ובכן, אני מניח שמגיע לכם הסבר." הוא פנה אלינו- המדריכים הראשיים של הביתנים.

הנהנו בשקט. אף אחד לא הבין את עצם הפגישה המסתורית הזו, ועוד יותר, אף אחד לא הבין למה הצטרפה אלינו חצוייה חדשה שרק לפני חמש דקות הגיעה. "בראש ובראשונה, יושבת פה איתנו חצוייה חדשה. איך קוראים לך יקירתי?" הוא פנה אל הילדה. היא ניסתה לחנוק את הדמעות שלה, טוב, מה שלא מאוד הצליח. "ג'ו, ג'ו ביילי." היא אמרה בשקט.

"רוצה לספר לנו מי את ואיך הגעת לפה?" הוא המשיך בעדינות, נזכרתי, באותו יום אומלל שהגעתי למחנה. הרגשתי כל כך מופחד, ומוזר, במיוחד בגלל ה'אירוע' ה-קטן שהתרחש רגע לפני- אירוע שאני לא ממש אוהב שמזכירים. "הגעתי לפה מברוקלין, ננטשתי על ידי אמא שלי בגיל חמש, ומאז אני עוברת בין משפחות. אני בת שלוש עשרה, ויום אחד שוטטתי ברחוב כהרגלי, ופשוט לא הפסקתי ללכת. הלכתי כמה ימים ולילות, ישנתי בקושי, עד שהגעתי לכאן. עליתי על הגבעה, וראיתי את בית החווה המקסים הזה. אבל אז, אז שמעתי את קולה של אמא שלי. היא צחקה עלי, דיברה עלי ברעשות, הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. ואז, הוא הגיע. הוא היה ענק, והוא איים להרוג אותי, ומשם, אני לא זוכרת מה קרה. הזיכרון היחיד שלי הוא שהופיעה ביד שלי חרב ארוכה, ולאחר מכן אותך." היא הצביעה על אנבת', שעוד לא ידעה את שמה. "אני לא יודעת מה קרה, הרגשתי כאילו רוח נכנסה בי." רק אז הבנתי כמה הבגדים שלה בלויים, וכמה היא נראית עייפה. היא הייתה גבוה יחסית, קצת פחות מאנבת', היה לה שיער חום ארוך וגלי, ועיניים בצבע דבש.

"אי- איפה אני?" היא אזרה אומץ להגיד. "ובכן ילדתי, ברוכה הבאה למחנה החצויים." כירון חייך עליה חיוך חם. "מה זה אומר? מחנה החצויים?" אני ואנבת' החלפנו חיוכים עצובים.

היום הזה שאתה מגלה שאתה חצוי? הוא לא היום הכי נפלא בחייך.

"זה אומר שאחד ההורים שלך הוא אל, אל יווני." מה שקרה אחר כך היה די מעליב. כאילו, אני הבן של אחד. היא התפקעה מצחוק, וטענה שהמיתולוגיה היוונית היא טיפשית ושהיא לא קיימת, אתם יודעים, כל מה שבנאדם ממוצע יגיד אם יגידו לו שהוא בן של אל. (ה.מ. לא! אני לא! אני רק מחכה שמישהו יגיד לי את זה!)

"טוב, היא קיימת. וחוששני שאת תצטרכי לקחת חלק גדול מאוד כדאי שזה ישאר כך."

~נ.מ. אנבת'~

אחרי התדריך של ג'ו, היא וכירון חזרו לשולחן שעיניה כמעט יוצאות מחוריהן. היא חייכה חיוך קלוש, כנראה שבדקות האחרונות כירון סיפק לה תשובות מספקות לכל האירועים המוזרים שקרו בחייה.

אני לא יודעת למה כירון כינס ישיבת מדריכים, ולמה ג'ו שם, אבל זה היה מטריד במיוחד.

לא מתקיימות הרבה ישיבות כאלו. אם יש בעיה באחד מן הביתנים, אנחנו פותרים אותה בעצמנו, או פשוט הולכים לכירון. אז כנראה, שיש איזשהו מקרה חירום, למעשה, כל התקופה האחרונה היא מקרה חירום. קרונוס, המלחמה הקרבה, הכל. ויש, יש את לוק. השם הזה, שפעם כל כך אהבתי, השם שהיווה לי תחושת ביטחון, תחושת משפחה, הפך לשם שהכי קשה לי לשמוע. הוא בגד בנו, הוא, הוא בגד בי. "אנבת', היי, את בסדר?" פרסי לחש והקץ אותי מהמחשבות. חייכתי עליו בשקט והנהנתי בתודה.

"אז, אחרי שעברנו את התדריך, ואחרי שחיכיתם פה זמן רב," הוא לכל המדריכים שאט אט הפכו משועממים, אתם יודעים, להחזיק חצוי במקום, במשך כל כך הרבה זמן, זו משימה לא פשוטה בכלל. "בואו נפנה לענייננו, מלחמת אלים קרבה ובאה."

בת הרמסWhere stories live. Discover now