מחנה נכדיו של וולדמורט

הסיפור מתחיל

נ.מ הארי
התעוררתי, השעה הייתה 7 בבוקר, בעוד כמה ימים הייתה אמורה להתחיל השנה החמישית בהוגוורטס, כרגע הייתי בבית המחבוא של המסדר, יצאתי מהחדר שלי וירדתי למטבח, נכנסתי למטבח באמצע פגישה של כל המסדר, כולם שם נעצו בי מבטים "סליחה אני אלך" מילמלתי ועמדתי לצאת משם, "תישאר איתנו הארי" דמבלדור אמר לי, הלכתי לכיסא ריק שהיה שם והקשבתי למה שנאמר, "לפני המון שנים, כשוולדמורט היה איום מרכזי לכל עולם הקוסמים הוא החליט לעשות משהו" דמבלדור אמר "הוא עצר את הזמן לכל העולם חוץ מלאישה אחת, אחרי הרבה שנים שהזמן היה עצור וולדמורט החזיר את הכול לקדמותו, אבל קרה משהו אחר, הוא הביא המון ילדים וילדות והחליט לעזוב את כולם, עוד כמה שנים עברו והילדים שלו הולידו נכדים-" דמבלדור נעצר "איך זה הגיוני מבחינת זמן?" שאלתי "זה הגיוני, ברור שזה הגיוני" נאנחתי "וכל הנכדים של וולדמורט התאחדו למחנה אחד, יש שם בערך שלוש מאות נכדי וולדמורט" התחלתי להתעצבן "בוא נהרוג אותם!" צעקתי "לא, אנחנו נביא אותם לצד שלנו" דמבלדור אמר וקם "הארי, בוא איתי, של השאר משוחררים" הלכתי לדמבלדור "איך נגיע לש-" התעתקנו למחנה המוזר "אני שונא את זה" מילמלתי עד שקלטתי שאנחנו באמצע המחנה
_________________________________________________
זה ככל הנראה יהיה הסיפור הכי מטומטם שאני אכתוב אי פעם, אבל תקראו, זה יהיה נחמד
מנתי
(קרדט לרעיון ל Uzomaky_Fangirl)