מנסה להבין מה כואב לי ומשתתקת. תמיד אני מדחיקה. מדליקה. בורחת. לא מוכנה לקבל אהבה. מזדיינת. צועקת. אסרטיבית. לא יודעת לקבל לא. תמיד מקבלת כן. תמיד יודעת להשיג מה שאני רוצה. תמיד מסתדרת. כשבחרתי בפסיכולוגיה נאלצתי ללמוד גם סוציולוגיה ואחד המושגים שלמדנו הם דיס הרמוניה- מרכיב המשבש את המערכת. אתה היית הדיס הרמוניה שלי. בעולם שהוא בלאגן וכאב ושריטות אבל זה היה הגן עדן שלי. הצלחתי להפוך אותו לגן עדן. ובהתחלה כשהגעת האמנתי שאתה הגן עדן שלי באמת. שאני מתאפסת. הופכת להיות טובה יותר. נהנת לקום בשש לפנות בוקר. טובה. טובה. טובה. וכשעזבת אותי באותו הלילה וישבתי עם חברים ומישהו ניסה לנשק אותי כעסת. באתי אלייך יומיים אחר כך וסיפרתי לך הכל. התנשקנו בבית הנטוש ההוא שעות. ישבתי עלייך. שכבתי עליך. שמתי לך יד מתחת לראש. מה שעברנו שם הרגיש כמו שנה שלמה. ואני מה אכפת לי ליפול לדבר היחיד שגורם לי להרגיש משהו. לדבר היחיד שאני מצליחה לרצות. הייתי מוקפת ביותר מידי אז. זוכר? בטח זוכר. לא הייתי צריכה למצמץ והייתי מוקפת בגברים שרוצים אותי ליותר ופחות ולמיטה ומחוץ למיטה ובעיקר ללהיות שלהם. ידעתי שמנטרים כל תזוזה בחיים שלי. שאסור לי לפתוח על הדברים שראיתי. שהייתי צריכה לראות. הטראומות. האונס. הבעיות בבית. החתכים. על זה שאני בוכה כל יום לפני הבית ספר ומקיאה את החיים שלי ואז נועלת את הנעלי נייק הלבנות ומקפלת לחצי את החולצה השחורה הצמודה שעושה לי ציצי עצום ונעים ויפה ויוצאת לטלי חברה שלי ומשם יורדות לתחנה ואני בן אדם אחר כבר. נמחות הדמעות ואיתן הכאב לזמן מה. עד שאחזור הביתה. הכל היה נראה כל כך טוב בפועל. לא הייתה לי דקה שלא הייתי בה בבית. וזה היה טוב ואהבתי את הקונספט. לעשן. חברים. שטויות. להעלם. גם לעצמי. אהבתי להיות הילדה המשוגעת שמגיל שלוש עשרה שותה ומעשנת ועושה שטויות ואולי זה לא כי אהבתי את זה. כי לא היה לי מקום אחר לברוח אליו. להרגיש אהובה באמת. שיש לי מי שיחבק אותי שאני נכנסת למיטה ויגיד לי שאני ממש בסדר. שאני לא זונה. שלמרות הציצי והגוף והפנים והתשומת לב שאני מקבלת על בסיס יום יומי אני בסדר. אני יותר מזה. ההורים לא אמרו לי את זה. נפלתי כל כך חזק כי היית היחיד בעולם שלי שהסכמתי לעצמי להתמסר אליו. לעשות הכל. בלי לדאוג מה יחשבו. בלי לדאוג. לדעת שתלטף אותי. שתכסה אותי בשמיכה ותעדיף שיהיה לי חם מאשר לך. שתקשיב. שתדע איך לגעת בי. שתתן לי שטרות של עשרים וחמישים סתם ככה בכיס בבית ספר כי אתה אוהב אותי וזה מה שהיה לך לתת. גם טרנינגים הבאת לי וניירות גלגול ואת הזמן שלך ושעות שעישנו ודיברנו על הכל והייתי שלך. גם אם זה לקצת. גם אם בסוף עזבתי והייתי כלבה. למרות כל מה שעברנו. אני לא מתחרטת עלייך. אני לא מתחרטת על השטויות שעשיתי. הן לא טעויות. הן גידלו אותי. אתה גידלת אותי. וגדלתי קצת כמו ילדה בסיכון או מסוממת או דפוקה שמחליפה חברים ואהבות ועולמות ומעשנת ומדחיקה ומאוהבת בעצמה ובורחת מכל הבעיות שלה בשניה ולא יודעת להתמודד. הנה אני מתמודדת. היינו תקופה ארוכה-קצרה והגיע הסוף שלנו. אני יודעת שאהבת אותי ושהיה לך קשה להגיד את זה במילים. ובכל זאת אמרת. תודה על זה. שלימדת אותי. שחינכת. בדרך שלך. ללהיות טובה יותר. עוצמתית יותר. אמיתית יותר לעולם. להתמודד. יהיה לי הרבה לתת מעצמי לעולם בזכות מה שעברתי. לא רק איתך. תודה על הלילות שכיסית אותי וסיפקת לי יותר הגנה ממה שאי פעם ידעת. תודה שהראת לי את הזין שלך ואת העולם שלך והראת לי עולמות מלאים בטוהר. ואת עצמי מקרוב. את עצמי באמת. תודה על הלילה הראשון והאחרון והריח שלך ועל הגוף שלי ושלך אחד על השניה. אני אוהבת אותך. אני יוצאת לעולם. אני כבר לא ילדה. הילדה שלך. אני הופכת לאישה. אמיתית. אני יודעת שאתה רואה. שתראה. שמתי שהוא תבין למה הלכתי. אני גאה בי. על המסע שלי. אתה גם תהיה גאה.
