יום הזיכרון, יום הגיבורים שלי.

הגיבורים שלי🥀

כל שנה, באותו יום.
הדמעות עולות מהרגע שאני קולטת שעוד שנה עברה.
ועוד מספרים התווספו לרשימה.
היום הכי קשה, שמשנה לשנה המספרים ממשיכים לגדול. אומנם לא משמעותית אבל כל אובדן כזה, מספיק אחד, יכול לפורר את הלב ולהרטיט את הנשמה.

ועוד גיבורים שנהרגים במטרה לשמור עלינו.
מקריבים את החיים שלהם בשביל שנוכל לישון טוב בלילה.

גיבורים שעוד לא הספיקו לראות כלום בחיים שלהם, וכבר רואים את הדלת הלבנה, מתקרבים אליה צעד נוסף.
פותחים אותה ונעלמים מהעולם שלנו.

גיבורים שקופצים על פצצות בשביל להגן על שאר הקורבנות שהיו אמורים ללכת ביחד איתם.

גיבורים שנהרגים באכזריות עם סלע לראש בזמן שרק יצאו לפעילות מבצעית, במטרה להגן על המדינה שלנו.

גיבורים שנלחמו, בכל מלחמה, וקיבלו כדור לראש, וכל זה בשביל שהמדינה שלנו תצמח.

גיבורים שנדרסים, או עוברים תאונות דרכים ללא שום הסבר הגיוני למה להם זה קרה.

גיבורים שפלסטינים מתקיפים את הרכב שלהם בירי, בזמן שרק באו לעשות סיור.

גיבורים שהתפוצצו בתוך אוטובוס כי מחבל החליט שזה הזמן לרצוח.

גיבורים שלא עשו כלום בחייהם חוץ מלהגן עלינו.

גיבורים שנהרגו כשמדים עליהם.

גיבורים שנפלו עוד לפני שהספיקו לקום, לגדול ולצמוח.
שרק סיימו את השנים הטובות של הנוער שלהם, סיימו תיכון.

התבגרו התחילו להבין את החיים אפילו יותר.
ואז בבום, רואים את כל החיים שלהם רצים להם מול העיניים.

לחשוב על זה שכל כך הרבה משפחות עברו את זה, שביום בהיר אחד דופקים להם על הדלת אנשים במדים. והם מבינים.

נופל להם האסימון והם מתפללים שזה סתם. שמותחים אותם והבן או הבת שלהם מסתתרים מאחורי הדלת.

האימהות קורסות, האבות מתפרקים.
והמשפחה מתפוררת.

שום דבר לא חוזר לקדמותו אחרי שמאבדים את הגוזל של הבית.
הילד שלנצח ישאר בן 20.
הילדה שתמיד תשאר בת 19.

שהפעם הבאה שידברו איתם, זה יהיה למצבה קרה. שאפילו לא יכולה להגיב. ואז זה יכה בהם.
שהם באמת לא חוזרים.

ובת הזוג, שקמה בבהלה לאחר שכל הטלפון שלה קורס מהודעות על מה קרה לחבר שלה, והאם זה באמת נכון? הוא באמת נהרג?
והיא קורסת גם כן, כי חשבה שמשם זה עד הנצח. ואז הבינה, הנצח הזה עבר מהר מידי.

שמבינה שהחמשוש הזה הוא שוב לא יצא והפעם הוא לא יסגור שבת, הוא לא יחזור כי הוא כבר במקום אחר, הוא בגן עדן של הגיבורים.

או בן הזוג, שמבין שחברה שלו, האחת שהוא חיכה לה שתחזור מהבסיס כדי לחגוג איתה שלוש של זוגיות.
שעוד בתיכון ידע שהוא יהיה האהבה האחרונה שלה.
שמבין, שהוא בהחלט האהבה האחרונה שלה.
אהבה שעוד לא הספיקה להתממש וכבר נגמרה.

כי שלוש זה לא מספיק איתה! הוא רצה חיים שלמים.
והוא מבין שהיא לא תחזור.
היא נהרגה אי שם כשהיא עוד גוזל במדים.

מדינה שלמה, מתגעגעת לילדים שנלחמו בשבילם, ואפילו את רובם הם לא הכירו.
אני יכולה להגיד, שאני לא מכירה אף גיבור כזה שנהרג אישית, ואני בכל זאת מתגעגעת ושורף לי בנשמה רק מלדעת שהוא לא נשאר בשביל לצמוח.

לא זכה להתחתן, להמשיך את דורותיו, ולא זכה להעביר חיים מאושרים, לאחר שפיתח קריירה מפותחת.

אותם גיבורים, לנצח חרוטים בליבי. כי בזכותם המדינה שלנו, עומדת עם ראש מורם ומקדישה להם

ואני יודעת, שכשהזמן שלי יגיע ואצטרך להילחם בשביל המדינה שלי, זה מה שאני אעשה.
ואם אצטרך חלילה להיהרג וזה יקרה, אני אהיה בראש מורם, גאה במדים שאני לובשת.
וגאה שהנשימה האחרונה שלי, תהיה בידיעה שעשיתי הכל וכל מה שביכולתי כדי שהמדינה שלי תמשיך לצמוח. בדיוק כמו הגיבורים שלי. שנשמו בפעם האחרונה בשביל האומה שלנו.

אני גאה לדעת שהגיבורים שלי, שלנצח ישארו אותם חיילים במדים, עשו הכל בכדי שהמשפחה שלי וכל המדינה שלי, תלך לישון בנחת, כשהיא יודעת שאנחנו מוגנים בידי גיבורים שהם היום גם המלאכים שלנו.
🥀
_________________

אני מקווה שהתחברתם, אני מצטערת בשביל כל אותם אחים ואחיות שאיבדו את הגיבור שלהם.
מצטערת בשביל כל אותם בנות זוג שאיבדו את שאהבה נפשם.
מצטערת בשביל כל אותם הורים שהגוזל שלהם, לעולם לא חזר הביתה.

״כי במותם ציוו לנו את החיים״
Opalwriting_
מבקשת בכל לשון של בקשה. מי שרוצה את זה שתשלח לי הודעה בפרטי. אשלח את זה אבל אל תפרסמו בלי אישור שלי.
אני אוהבת את כולכן, מקווה שאתן מצליחות להתמודד עם היום הארור הזה. 💔🥀