שומרת הערים האבודות-הסיפור של דקס

סופי פוסטר

הדלת גיהקה, סימן ללקוח חדש שנכנס לחנות.
"שתי דקות." הבטיח אביו של דקס ואמר: "התכונן להוסיף אמרליטין, דקס."
דקס נעזר במלקחיים ארוכים כדי להרים בקבוקון צהוב זוהר ולאחוז בו במרחק בטוח מעל עמדת הניסוי. "מוכן?"
"עדיין לא." אביו החליק על אפו זוג משקפיים שחורים ועבים. "בסדר. עכשיו!"
הוא ניתר לאחור, בעוד דקס מזג פנימה את תכולת הבקבוקון. כלי הזכוכית נצץ וענן עשן ענקי עלה ממנו ומילא את החדר בריח של רגליים מסריחות.
אביו של דקס טפח על גבו והסיר את המשקפיים. "הראשון שלא פוצצנו היום. אדליין!" קרא כשהרים את מבטו. "זו את, באמת?"
"שלום, קסלר." ענתה הישה. העתה זו אדליין, דודתו של דקס.
"'שלום, קסלר'." חזר אחריה אביו של דקס וחיקה את קולה הרך באופן משכנע כל כך עד שדקס תהה אם יכול להיות שאביו הוא פוליגלוט. "זה כל מה שיש לך לומר? בואי הנה ותני לי חיבוק!"
אדליין חצתה את החדר ואביו של דקס עטף אותה בחיבוק חם. "את נראית טוב, אדה, אבל מה את עושה כאן? את אף פעם לא מגיעה העירה."
"אני יודעת." היא הושיטה לו פיסת נייר מקומטת. "אלווין אמר שאני צריכה להשיג את אלה, בשביל סופי."
אביו של דקס סרק את הדף והרי את מבטו. "סופי?" עיניו איתרו נערה בלונדינית עמדה מחורי אדליין, ופיו נפער. "האם... פספסתי משהו?"
"כן." אדליין נשמה נשימה עמוקה. "סופי גרה אצלינו עכשיו."
עיניו התרוצצו בין הנערה לאדליין, כאילו לא הצליח להחליט מי מהן מרתקת יותר. "ממתי?"
"מאתמול - זה סיפור ארוך." היא סימנה לנערה להצטרף אליהם. "סופי, אלה הם גיסי, קסלר, והאחיין שלי, דקס."
"היי." מלמלה סופי. היה לה שיער בלונדיני ארוך וחלק ועור בהיר במיוחד. היא לא הרימה אליו את מבטה, אלא בהתה בכפות רגליה.
"סופי תתחיל ללמוד בפוקספייר ביום שני." הסבירה אדליין.
"מגניב." קרא דקס. "באיזו רמה תהיי?"
"רמה שתיים." השיבה סופי.
"גם אני! את כבר יודעת את המערכת ש..." באותו רגע דקס שם לב לעיניה יוצאות הדופן של סופי. "וואו! איך עשית את זה? אני הופך את שלי לאדומות לפעמים - מפחיד את כולם בטירוף - אבל אף פעם לא ראיתי חומות קודם. מוצא חן בעיני."
סופי הסמיקה. "האמת היא שפשוט יש לי עיניים חומות."
"באמת? מעולה. אתה רואה אותן, אבא?" שאל דקס.
"כן, אני רואה." אביו בחן אותה כאילו היתה אחד הניסויים-ספק-פצצות שלו. "מאיפה את בדיוק, סופי?"
"אני... אה..."
"סופי חיה בערים האסורות עד לפני כמה ימים." ענתה אדליין.
סופי התכווצה כשאביו של דקס צעק "מה?!"
דקס הנפעם פרץ בצעקות. "זה הדבר הכי מגניב ששמעתי בחיים! היה שם מדהים? אני בטוח שהיה מדהים. היי, את אנושית? זו הסיבה שיש לך עיניים חומות?"
"אני לא אנושית. אבל בני אדם גידלו אותי." היא אמרה בטון משונה.
"דקס, אני חושבת שאתה גורם לסופי להרגיש לא בנוח." אמרה אדליין לפני שהספיק לשאול עוד שאלה.
דקס באמת לא הבין את זה. "באמת? מצטער. לא התכוונתי."
סופי משכה בכתפיה. "זה בסדר. אני יודעת שאני מוזרה."
דקס חייך. "מה שמוזר מוצא חן בעיניי. היי, את..."
הדלת שוב גיהקה.
"אתה!" אישה גבוהה, לבושה גלימה ירוקה כהה, חצתה את החנות וחלפה בסערה על פני סופי ואדליין. ילדה גבעולית בגלימת ברדס ורודה השתרכה מאחוריה.
"מה קרה עכשיו, ויקה?" שאל אביו של דקס, והיה ברור שהוא נרגז.
"שאל את הבן שלך. רואים שזו עבודה חובבנית." היא הסירה בתנופה את הברדס מעל ראשה של הילדה וחשפה מתחתיו קרחת מבהיקה.
אדליין, סופי ואביו של דקס נשמו נשימה חטופה בו-זמנית. דקס ניסה לא לחייך. תמצית ההקרחה שהכניס למיץ הלאשברי שלה ביום שישי עבדה. "היי, סטינה. שינית משהו? כי את נראית אחרת היום. חכי, אל תגלי לי..."
"אמא!" רטנה סטינה.
לחייו של אביו של דקס התעוותו, כאילו הוא התאמץ לא לפרוץ בצחוק. "אנחנו לא מוכרים כאן שום פתרונות להקרחה, ויקה."
"זה שאתה לא מוכר אותם, לא אומר שאתה לא רוקח אותם." התעקשה ויקה.
אביו של דקס העיף בו מבט.
"גם אתה יודע איך להכין אותם." הזכיר לו דקס בהתגוננות.
"אני יודעת שזה אתה, סאסקווץ' טיפש אחד!" צרחה סטינה.
דקס גלגל את עיניו והצביע בזדוניות על נקודה מאחורי אוזנה. "ידעת שיש לך שם שקע בגולגולת?"
סטינה התנפלה על דקס בצעקות.
"מספיק!" צעק אביו והפריד ביניהם. "השתלטי על הבת שלך, ויקה."
"למה לי? לא נראה לי שאתה משתלט על הילדים שלך."
דקס הרגיש את רמות הזעם בראשו עולות מדרגה.
אביו של דקס נראה כאילו הוא רוצה לחנוק אותה, אבל הוא חשק שיניים ואמר: "יש לנו 'שיערותון' במלאי. השתמשו בו קצת בבית, והשיער שלה יצמח מחדש בתוך שבוע."
"שבוע?" ייללה סטינה. "אני לא יכולה ללכת לבית הספר כשאני נראית כמו... כמו..."
"כמו מפלצת?" הציע דקס בחיוך מרושע.
סטינה צרחה.
"אם הבת שלי תחמיץ ימי לימודים בגלל הבן שלך, אני אדאג לכך שהוא יישא בתוצאות." צעקה ויקה.
"את לא יכולה להוכיח שום דבר." רטן דקס.
"אני לא אצטרך. ברור שמי שאחראי לזה הוא 'התאמה גרועה'!"
דקס הרגיש את הזעם גואה ולא יכל שלא לחשוב: "מי שמדברת. ההקסים הם 'התאמה גרועה' בעצמם."
תווי פניו הידידותיים של אביו של דקס התעוותו בזעם ניכר, והוא נזקק לכמה נשיפות עמוקות לפני שדיבר. "בסדר, זה מה שנעשה."ירק. "שתיכן תסתלקו לי מהעיניים, וכשאסיים לשרת את הלקוחות האלו, אראה אם אני יכול לשפר את היעילות של ה'שיערותון'. אם לא אצליח, תצטרכי לחבוש כובע."
ויקה טשה בו מבט חמור, אבל הוא לא נרתע. "אני מניחה שאין לנו ברירה. הרי אף אחד לא מבזבז את חייו ברקיחת תרופות מגוחכות באיזו חנות מיותרת."
"אם התרופה כל כך לא יעילה, איך זה שכולם קונים אצלי?" ענה אביו של דקס.
ויקה לא הצליחה למצוא תשובה הולמת. היא הניפה את הברדס בחזרה על ראשה של סטינה וגררה אותה לעבר הדלת.
"אתה עוד תשלם על זה." הבטיחה סטינה לדקס.
"אוווו, אני מת מפחד."
עיניה המרירות של סטינה התמקדן בסופי, שבהתה בקרחתה המבהיקה לכל אורך הזמן הזה. "על מה את מסתכלת?"
סופי הסבה את מבטה. "על שום דבר."
הדלת שוב גיהקה, ואז נטרקה.
אביו של דקס הלם באגרופו על השולחן וגרם לכולם לקפוץ. "האם אני רוצה לדעת מה כל זה היה, דקס?"
"אני חושב שלא."
אביו נאנח. "אתה צריך להיות יותר זהיר, דקס. אתה יודע מה אנשים מסוימים מרגישים כלפי המשפחה שלנו - בייחוד ויקה וטימקין לוגנר."
"ובכן," אמרה אדליין בשקט. "החנות הזאת לא ממש מועילה למצב. אולי אם תהפוך אותה למסורתית יותר-"
"בשום פנים ואופן לא," קטע אביו של דקס את דבריה. "שום דבר לא משמח אותי יותר מאשר לראות את כל בני האצולה הנפוחים האלה מתפתלים כאן במבוכה."
"בדיוק כמו ששום דבר לא גורם לי שמחה כמו לראות את סטינה עם הקרחת הבוהקת." הוסיף דקס בחיוך.
אביו לא התאפק וצחק. "דקס, מכיוון שאתה אחראי לבלגן הזה, אתה גם תעבוד על שיפור ה'שיערותון'. אני צריך לעזור לאדליין עם הרשימה של אלווין."
דקס הזעיף פנים ויצא כדי לקחת את החומרים מהחדר האחורי של החנות. הוא בחר את המרכיבים הנחוצים, חזר והניח אותם על שולחן העבודה בחיוך ערמומי. "זה יגרום לשיער שלה לצמוח מהר יותר," לחש לסופי. "אבל זה גם יצמיח לה זקן."
סופי צחקקה. "מה הילדה הזאת עשתה לך?"
"היא פשוט רוע טהור." ענה לה תוך כדי שכתש עלים במכתש ועלי. "תאמיני לי."

דקס ואימו, ג'ולין, הופיעו על השביל להייביפלינד.
"היית צריכה לבוא ולראות בעצמך, ג'ולין?" שאל גריידי, בעלה של אדליין.
"אסור לי לבקר את אחותי?" שאלה, עיניה בוהות בסופי.
גריידי צחק. "איפה שאר בני המשפחה?"
"בבית, עם קסלר. חא רציתי להעיק עליכם."
"ואולי רצית זמן לרכל בלחי הפרעה?" הקניט אותה גריידי. "סופי, למה שלא תזמיני את דקס לחדר שלך? יש לי תחושה שלנשים יש הרבה על מה לדבר."

החדר של סופי היה מדהים. דקס שוטט בו ונגע בכל דבר שסקרן אותו. הוא חשב שבגדיה האנושיים משעשעים מאוד, והתלהב אפילו עוד יותר כשמצא אלבום בין המדפים.
"היי, זו את?" שאל והצביע על התצלום שהופיע על הכריכה.
"כן. זה היה בקיץ שעבר."
"זה אבא שלך?"
"כן. טוב - אממ - זה האיש שגידל אותי."
דקס הרצין. "מה קרה להם?"
"אסור לי לדעת." קולה היה עצוב.
"מצטער." הוא דשדש ברגליו באי-נוחות. "את רוצה לדבר על זה?"
"לא ממש."
דקס פתח את האלבום ודפדף בו.
"למה הצטלמת עם בחור בחליפת עכבר ענקית? בעצם, אולי עדיף לשאול: למה שמישהו ילבש חליפת עכבר ענקית?"
"אנחנו בדיסנילנד."
ראשו התרומם בהפתעה. "מה, יש 'לנד' על שמי?"
"מה?"
"שם המשפחה שלי הוא דיזני."
היא צחקה. "אני די בטוחה שזה צירוף מקרים."
הוא הציץ בתמונה נוספת. "את לובשת כנפיים של פיה?"
"טוב, אני חושבת שנהנינו מספיק עם התמונות." היא משכה מידיו את האלבום וסגרה אותו במהירות.
"סליחה. אני פשוט לא יכול להירגע מזה. אף פעם לא ראיתי בן אדם במציאות. ואת חיית איתם." הוא נענע בראשו. "איך זה שאת גרה אצל גריידי ואדליין? את קשורה אליהם איכשהו?"
"אני לא קרובה לאף אחד."
"את בחיים. חייבים להיות לך הורים." אמר כמציין עובדה. טוב, טכנית זה מה שהוא עשה, אבל- לא משנה.
היא נענעה בראשה. "ההורים האמיתיים שלי לא רצו שאני אדע מי הם, אז מבחינתי הם לא קיימים."
לדקס לא היה מה לומר.
"היי, זה אחד מהדברים המוזיקליים האלה." אמר, והרים מלבן מתכת קטן.
"כן. איך ידעת?"
"אמא שלי אוהבת מאוד סרטים אנושיים. אין לה הרבה, אבל באחד מהם ראו דבר כזה, ותמיד רציתי לראות אותו. אין לנו דברים כאלה."
"באמת? למה לא?"
"אלפים הם לא ממש מוזיקליים - לא כמו הגמדים. להם יש מוזיקה מדהימה." הוא החליק את אצבעותיו על המסך השחור. "זה מת."
"אין כאן שקעים. אי אפשר לטעון אותו." ענתה סופי.
דקס הפך אותו. "אני לא יודע הרבה על הטכנולוגיה האנושית, אבל אני בטוח שאני יכול להפוך אותו לסולארי."
"באמת?"
"אני יכול לנסות." הוא החליק אותו לכיסו, ניגש אל השולחן שלה וחיטט בין כל החפצים שהיו מיועדים ללימודיה בפוקספייר. הוא קרא ברפרוף את מערכת השעות שלה. "אומרים שסר קונלי די מגניב. אבל בהצלחה עם ליידי גאלווין. נרשם אצלה שיעור הנכשלים הגדול ביותר מבין כל המנטורים אי פעם. אני די בטוח שהיא הכשילה את ילדת הפלא האחרונה שלימדה, לפני כמה שבועות."
"היי, אני יכול לעזור לך להכיר את המקום מחר." הציע דקס כשראה את לחצה של סופי.
"לא אכפת לך להיראות עם הנערה החדשה והמוזרה עם העיניים החומות המוזרות והעבר האנושי המוזר?"
"את צוחקת? אני מת לספר לכולם שאני הייתי הראשון שהתחברת איתו." ענה דקס בחיוך.
היא חייכה. "אנחנו חברים?"
"כן. זאת אומרת, אם את רוצה."
"ברור!"
חיוכו של דקס התרחב. "מגניב. אז נתראה מחר בבוקר."