Give me your hand

1

12.11.2018

״בוקר טוב אח קטן, איך אתה?״ שאל יונגי את אחיו הקטן, ג׳אנגקוק, ״אני לא חושב שיכל להיות יותר טוב״ השיב הצעיר מבין השניים. הבוגר נאנח והתיישב בספסל שבו העיוור ישב, הביט לתוך עיניו האפורות-כחולות ותהה איך לגרום לאחיו הקטן לחזור לחייך שוב.
ג׳אנגקוק גדל בתור ילד רגיל עד שיום אחד פשוט התמוטט על אחיו שהיה אז בן 7 עץ, למזלם לג׳אנגקוק לא היו פגיעות משמעותיות כגון נכות ברגליים, אבל הצעיר שנא את העיוורון שירש מהפגיעה הקשה אז אך אחיו הבכור תמיד מזכיר לו להודות על כך שיכל להמשיך להתאמן כמו שאהב אז. הוא נשאר אותו בן אדם, רק העיוורון הנוראי נשאר עם אחיו.

״אולי תחזור למרכז?״ שאל יונגי את אחיו גורם לו לצחקק בלעג, ״אני לא רוצה להיות שם בידיעה שהעיוורון הוא הדבר היחיד שיש לכולם כנושא לשיחה, זה עלוב היונג.
אני מעדיף לשבת כאן כל יום ולהנות מהבירה שלי״ אמר הצעיר לוגם לבסוף מהבירה הקרה שכנראה קנה לא מזמן. יונגי רק הביט קדימה וחשב לעצמו שוב מתי אחיו יחזור להיות אחיו המחבק והחם.
״אני לא מבין מה נזכרת בזה בפיתאומיות היונג, עזבתי את המקום הזה לפני חצי שנה, שנה.
אני גם לא ממש שמח מזה שיולי, העולה החדשה, ממשיכה ללטף לי את הפנים שלושים פעמים ביום והתירוץ שהיא משתמשת בו זה בכדי לראות אותי.
למרות שאני מסביר לך טוב, טוב שזה מציק לי, כאילו ולא יודעת מרחב אישי מה הוא״ הוסיף הצעיר גורם לאחיו הגדול שחור השיער לצחקק בקול, ״מה מצחיק? היא באמת מציקה, היונג״ מילמל הצעיר כאשר התרומם למצב עמידה.
״לאן אתה הולך ילדון?״ אמר שחור השיער כאשר הקטן ממנו התחיל ללכת, ״הרחק מהזיוני שכל על המרכז הזה זה בטוח״ אמר הצעיר ממשיך להתקדם. יונגי נאנח מביט באחיו ואז לצידו היכן שישב אחיו קולט את המקל של הקטן ממנו, יונגי אחז במקל והרים את המקל שהיה חצי שעון כל הספסל.
״קוק, שכחת את המקל שלך!״ צעק שחור השיער לצעיר גורם לו לסובב את מבטו לכיוון הקול לא קולט שבדיוק עבר בן אדם כך שהוא גרם לשניהם למעוד ארצה, ״היי! תסתכל לאן שאתה הולך!״ אמר הבחור שאיתו מעד ג׳אנגקוק, הקטן צחק על האירוניה.
״אני מצטע— אני לא אסלח לך עד שלא תעזור לי לקום״ בא לומר הקטן אבל הבחור השני קטע אותו בגסות, ״א-אני אחכה שאחי יבוא להביא לי את המקל שלי ואז אעזור לך לקום״ אמר הצעיר לא יודע שגרם לבחור השני להביט בו בעיניים מעט מרחמות.
״תעיף את המבט המרחם הזה, אני מרגיש אותו עליי״ אמר ג׳אנגקוק במעט קרירות גורם לבחור להתפעל מהפגנת היכולת של הצעיר, ״אני ג׳אנגקוק דרך אגב, ואתה?״ הוסיף לדבריו, הבחור הצנום שנפל עימו על הרצפה התרומם למצב עמידה ועוזר לשני לקום גם ולהתנקות מהרצפה מלוכלכת.
״אני טאהיונג, אני בן— לא ביקשתי קורות חיים, טאהיונג״ בא לומר הבחור הרזה אך הפעם הוא זה שנקטע על ידי הגסות של ג׳אנגקוק, השני הינהן והשפיל את מבטו ארצה, לא באמת רצה להביט בעיניו היפות של העיוור.
״אתה יודע טאהיונג, אתה די רזה והקול שלך עמוק״ אמר הצעיר מבין השניים ורק אז טאהיונג הבין שידיו של השני הונחו על מותניו הצרות גורם לו להכות את ידין קלות ולסלק אותן.
״מה המס— קוק! חיפשתי אותך, קח הנה המקל שלך״ טאהיונג שמע קול נוסף בא מאחורי גורם לדברי ג׳אנגקוק להקטע שוב אך הפעם על ידי מישהו אחר, ״תודה רבה היונג, אני חייב לך״ אמר הקטן לבחור שחור השיער שעמד בין שני הגברים שבדיוק מעדו יחדיו על הרצפה.
״מי זה?״ שאל יונגי את ג׳אנגקוק בוחן את הבחור השני שעמד מול אחיו הקטן במלוא הרצינות, ״זה טאהיונג, מעדנו זה על זה, הוא רצה שאעזור לו לקום אך גרמתי לו להבין שאני לא יכול בגלל העיוורון שלי״ אמר הצעיר בקלילות כאילו ושינן את המשפט הזה שנים על גבי שנים למקרה וישאלו אותו.
״טוב אני אלך, להתראות ואני מצטער״ אמר טאהיונג שהבין שאין לו למה עוד להישאר נוכח בשיחה שלא השתתף בה, ״להתראות טאהיונג, נתראה כבר״ אמר העיוור מנופף לכיוון הלא נכון גורם לאחיו הגדול לשנות את כיוונו לכיוון הרזה שכבר התחיל ללכת בשביל שמלאוּ בו עלים יבשים של הסתיו שעמד בקרוב להסתיים.