פרק 11 - סיוטים

158 12 5
                                    

נשארתי שם עד שנרדמתי, ובלילה היו לי סיוטים.

 שוב ראיתי את החלון השבור והדם, אבל הפעם ראיתי גם לוע פעור של זאב, ונשיכה.

 התעוררתי בבהלה. עדיין היה חשוך, אבל השמש כבר זרחה. הנחתי שהשעה בערך חמש בבוקר.

 נאנחתי והתחלתי לחזור לטירה. הדלת הייתה פתוחה, וחמקתי פנימה. התגנבתי לאורך המסדרונות, ולרגע חשבתי שאולי אפילו אצליח לעבור את זה בשלום, עד ששמעתי יללה מאחוריי.

 הסתובבתי וראיתי את החתול של אב הבית, מר סירון. אב הבית, צליף, הגיח מאחוריו.

 "נו, נו... מה יש לנו כאן? תלמיד מחוץ למעונות", הוא אמר בשמחה.

"באיזה בית אתה?", הוא נבח.

 "גרי... גריפינדור", גמגמתי.

 הוא צחק בשמחה לאיד, "אז ניקח אותך לפרופסור מקנוגל."

 הוא תפס אותי ביד וגרר אותי עד שהגענו למשרדה של פרופסור מקנוגל, המשרד שברחתי ממנו אתמול.

 ציפיתי שהיא לא תהיה שם בשעה כל כך מוקדמת, אבל להפתעתי היא הייתה ערה, ועברה על מסמכים עם שרביטה.

 "פרופסור מקנוגל", אמר צליף, "תפסתי לך תלמיד משוטט."

 פרופסור מקנוגל הרימה את מבטה וראתה אותי. 

"תודה צליף", היא אמרה, "אתה יכול ללכת עכשיו."

צליף עזב אותי, וכשהלך שמעתי אותו ממלמל: "כמה מכות הגונות, והוא לעולם לא יעבור על החוקים שוב.." 

"שב, רמוס", פרופסור מקנוגל אמרה. רעדתי בפחד. איך היא תעניש אותי?

 "איך אתה מרגיש?", פרופסור מקנוגל שאלה אותי ברכות מפתיעה, "אבא שלך סיפר לי מה קרה."

אבא שלי.. אפילו לא יכולתי לחשוב עליו בלי להתמלא כעס. 

"אני באמת לא רוצה לדבר על זה", אמרתי בשקט.

 "אני מניחה שהיית עד עכשיו בצריף?", היא שאלה.

 הנהנתי. היא נאנחה. "אני לא אתן לך עונש הפעם", היא אמרה, "אבל תשתדל שזה לא יקרה שוב."

לא יכולתי להאמין. היא לא נתנה לי עונש? "תודה", אמרתי בהתרגשות. 

"תוכל ללמוד היום?", היא שאלה. 

התחלתי להנהן... ואז נענעתי בראשי. אין מצב שאוכל להתרכז. 

"בסדר, יש לך יום חופשי היום", היא אמרה.

 "תודה רבה", לא ידעתי מה עוד להגיד. 

היא שיחררה אותי והלכתי לחדר (עם עיכוב של חמש דקות עד שהצלחתי להעיר את האישה השמנה). 

סיריוס, ג'יימס ופיטר עדיין ישנו. נשכבתי במיטתי, אבל לא הצלחתי להרדם. ראשי היה מלא במחשבות. על פנריר גרייבק, על אבא שלי, ועל הנשיכה.

 נשארתי שם, בוהה בתקרה, עד שנרדמתי.

עד הירח וחזרהWhere stories live. Discover now