''שי... עזרי לי...'' קולו הגיע לאט ובלחישה, חורש צמרמורות לאורך גבי.התייפחתי ללא שליטה.
"תן לי את היד שלך, דורי! את היד, בבקשה.'' קולי הפך צרוד ודמעות הכתימו את העפר מתחתינו. עפר? לא היה פה עפר. זו הייתה רצפת בטון קשה. קשה מדי. את חולמת, שי. אמרתי לעצמי. לדעת את זה ובכל זאת להיות כלואה בתוך החלום, זה נורא.
דורי החל להחליק ולמרות שידעתי שהוא כבר איננו צרחתי ותפסתי בידו המושטת בכל גפיי, נאנקת מכאב ומכובד משקלו. ''ת-תישא... א- תישאר... יציב.'' קולי נאנק יחד עם כל שאר גופי, שנלחם נגד כוח הטבע - כוח המשיכה. "אתה מסוגל, דורי!" צרחתי לו, והעפתי מבט בוחן בפניו המיואשות כשאחיזתו החלה להתרופף, וגיליתי שהדם אוזל מפניו יותר ויותר מרגע לרגע. " אל תעזוב, אנחנו נצליח! אני אמשוך אותך! בבקשה, רק תחזיק." מבטו המבועת ננעל על עיניי והוא החליק לאיטו - כשאני עומדת קפואה ללא יכולת לעצור את מחזה האימים - הישר אל התהום שם נחת בקול חבטה שובר עצמות.
"לא, דורי... לא, דורי! לא! לא לא. לא. לא! דורי, תחזור. בבקשה. בבקשה!!" קולי נקרע בצרחה חייתית לעבר השמיים, האופק, בורא עולם.
"מה יהיה עם העולם, הא?! תמיד היה ותמיד יהיה סבל! קשה! כל כך קשה! כל כך הרבה סבל, למה. מה מצאת בזה טעם, הא?? אתה הרי יודע כל! אז תן לי בינה לדעת מעט! להבין את הקשה כל כך! הייתה לו מטרה! דורי. היה. נחוץ. בעולם. הדפוק. שלך. אני עוד כאן והוא הלך?! למה?? מה באמת נכון? האם אנחנו סתם? אתה בכלל שם? שומע..? אין לי היכולת. נגמר לי הכוח." יפחה נמלטה מפי, צנחתי על האדמה ובכיתי חרש, בחרדת קודש, מרגישה לרגע כאילו המקום עצמו עוטף אותי.
אבל לא, זה לא לרגע. הוא תמיד איתי. אז קדימה. שי. תתאפסי. קומי. ובכל יום תודי. תברכי הגומל. ותדלקי נר נשמה לעילוי נשמרת דורון בן עלמה. ולרפואת כל שאר חולי עמו ישראל, כמובן, הוסיף קול קטן באחורי ראשי. קמתי, הרמתי את הראש, נתתי לרוח לפרוע את שערי, להרגיש את החופש, את בורא עולם.
ואז קמתי.
חלק זה נערך על ידי האחת והיחידה, HATEEVERYONE666
