kim

פרק 1

השעון המעורר של קים הקפיץ אותה מהמיטה. השעה היתה חמש לפנות בוקר. זה היה הבוקר הראשון של הקיץ, וקים עמדה לנסוע למחנה קיץ בארה"ב. היא הייתה פחות או יותר האדם הנרגש ביותר בצרפת באותו בוקר. "אמאאא!" היא קראה, כבר ערנית לחלוטין ויושבת על מיטתה, למרות שהשעון המעורר צלצל רק לפני שניה. "אני באה!" קראה אמה בחזרה. היא כבר היתה ערה מזמן. נטשה, אמה של קים, נכנסה לחדרה. "קים! הכל בסדר?" היא קראה מבוהלת, "למה צעקת? כמעט קיבלתי התקף לב!" היא התנשפה. "אמא, תרגעי. הכל בסדר. רק רציתי להפרד. את לא תראי אותי כל הקיץ." עיניה של נטשה הצטעפו ונחו על קים באהבת אם טהורה. "אני כבר מתגעגעת." היא אמרה בקול קטן והתיישבה ליד קים על מיטתה. "זה רק קיץ אחד, אמא." קים אמרה לה והשעינה עליה את ראשה. "הכול יהיה בסדר." היא אמרה, מתמסרת לליטוף העדין והמוכר של אמה,
"אני מבטיחה."
לא היה לה מושג עד כמה שום דבר לא עמד להיות בסדר.
"קדימה." נטשה קמה מהמיטה של קים במרץ, מתנערת מהחשש האימהי הטבעי, "יש לנו הרבה עבודה הבוקר. כדאי שלא נבזבז זמן." והיא מיהרה למטבח כדי להכין לקים ארוחת בוקר.
"צודקת!" קים זינקה מהמיטה, נעמדה מול המראה, ונאנחה. בהחלט הרבה עבודה. השיער השחור החלק והמבריק שלה היה מבולגן וסבוך לחלוטין. הפנים שלה היו מכוסות בסימני שינה, ומתחת לעיניה הירוקות הבוהקות היו שקי שינה כהים.
היא דווקא הייתה ילדה יפה מאוד, למרות שהיא לא ראתה את זה. שזופה ובעלת שיער שחור ישר כמו סרגל, ענים ירוקות, אף מושלם, וגוף קטן. אבל הדבר היחיד שהיא באמת באמת שנאה בעצמה היה הגובה שלה. מה לעשות ש 1.52 זה קצת נמוך מדי בשביל נערה בת 16?
אבל צריך להיות שמחים במה שיש, כמו שאמא תמיד אומרת, היא חשבה לעצמה. ואז התנערה מהמחשבות ומיהרה להתחיל להתארגן. יום ארוך מחכה לה.

בעשר בבוקר בידיוק, קים ונטשה הגיעו סוף סוף לשדה התעופה בפריז. נטשה עזרה לקים לפרוק את המזוודה מהטנדר, נשקה לה על מצחה, ליטפה את שיערה השחור המבריק, חיבקה אותה חיבוק ארוך, ולבסוף נאלצה לשחרר אותה. "קיי," היא אמרה לבתה והסתכלה היישר לתוך עיניה. קים החזירה לה מבט. "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך." ואז, רגע לפני שקים הלכה, היא שלפה מתוך תיק הצד שלה תמונה ישנה למראה. בתמונה היה גבר צעיר שנראה מאושר ביותר. ולידו נטשה, אם כי צעירה בעשר שנים. היא הושיטה לקים את התמונה, וקים לקחה אותה והביטה בה בעצב. "אבא שלך ישמור עלייך מלמעלה," אמרה נטשה. "הוא אהב אותך כל כך..." "אני יודעת." קים ענתה לה והביטה בתצלום הישן בעיניים מצועפות. אביה של קים, ג'ונתן, נהרג בהתרסקות מטוס כשקים היתה בת שש. היא עוד זכרה אותו, זכרה חיוך, זכרה עיניים צוחקות, אבל רק בקושי. והיא זכרה יותר מכול שהיא אהבה אותו. מאוד. מאז היא ואמה חיות לבד. שתיהן מתגעגעות אליו עד כאב. אבל החיים ממשיכים חשבה קים, אבא היה רוצה שנמשיך לחיות את החים ולשמוח. וזה מה שאנחנו עושות. היא חייכה אל אמה חיוך מעודד. "אל תדאגי. אני יהנה שם. ואני אתקשר אליך כל יום." היא אמרה ונופפה באייפון החדש שאמה קנתה לה במיוחד. "מבטיחה." הן התחבקו שוב, פעם אחרונה, ואז קים הלכה. "אני אוהבת אותך, קיי!" צעקה אליה אמה כשקים כמעט עברה בשערי שדה התעופה. "גם אני אותך אמא!" צעקה קים בחזרה, והפריחה נשיקה באוויר לעבר נטשה. "ביי!" היא הוסיפה ונכנסה לשדה התעופה. "תשמרי על עצמך!" קראה נטשה, אבל קים כבר היתה אי שם בתוך שדה התעופה. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. תרגעי. את סתם היסטרית. היא אמרה לעצמה. ואז היא נכנסה לטנדר החבוט שלהן, ונסעה בחזרה לדירה, לקיץ הבודד ביותר בחייה.