קרפדה

קולות צחוק נשמעו מהבית הפינתי. צווחות ילדותיות וקולות ריצה בקעו מתוכו, כמו תמיד.
תושבי העיירה לא סבלו את המשפחה שגרה שם, המשפחה החריגה הזאת.
והילדה, ג'וי, היה בה משהו מוזר. כמעט מפחיד.
"מקוללת", כך כינו אותה אנשי העיירה. אימהות הרחיקו ממנה את ילדיהן. המורים בבית הספר תמיד היו קשים עם ג'וי, מנסים להוציא בכוח את המוזרות הזו שלה ממנה. גם הילדים לא אהבו אותה - היא הייתה מנודה בכל מקום שאליו הלכה.
חוץ מאשר בבית.
בבית היה לה אח גדול.
בבית הייתה לה אמא.
בבית הייתה לה משפחה.

"להתראות אמא, להתראות אבא, להתראות אדי!" קראה ג'וי, הילקוט על גבה וידה על ידית הדלת.
"רק רגע, בת," אמר אביה בקול חמור סבר ונעמד לידה, קולע בזריזות את שיערה הבלונדיני לשתי צמות.
"אבל אבא...!"
"את תתנהגי כמצופה ממך, ג'ואלין למסון," אמר אביה בחומרה. "קוד הלבוש בשביל בנות בבית הספר כולל צמות, ואת צריכה להישמע לחוקים ולהיות כמו כולן. כאילו שלא חסרות לך סיבות להיות מוזרה," הוא אמר, יורק בגועל את המילה האחרונה.
"מייקל, בבקשה!" אמרה אמה של ג'וי, רוזה, בעודה יורדת במהירות במדרגות.
"את נראית יפהפיה," אמרה ברוך לבתה. "עכשיו לכי, מהר, שלא תאחרי."
ג'וי הנהנה בשקט ופתחה את הדלת. היא התחילה לרוץ אל בניין בית הספר, צמותיה מיטלטלות מצד לצד.
ג'וי נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה, אבל לא לפני שהרימה את הנעץ מהכיסא וזרקה אותו לפח.
המורה הגיע, ובלי שהיות הוא התחיל להקריא שמות.
"דולורס אמברידג'."
"כאן," ענתה ג'וי בשקט, כבר מזמן היא למדה להשלים עם הכינוי שנתנו לה חבריה לכיתה, כי "זה שם שמתאים לקרפדה כמו ג'ואלין".
השיעור התחיל. ג'וי בהתה במורה בלי לראות אותו באמת, וחלמה, כמו תמיד.

"היי, תראו, הקרפדה עוברת כאן!"
"חה חה, אמברידג'? מה המוזרה עושה הפעם?"
"היא רק הולכת לקפוץ לביקור בביצה שלה," ענה בבדיחות לורנר, משוכנע שזה המשפט הכי שנון שאמר מעולם, ואולי זה באמת היה נכון. הבריונים שלו צחקו.
"קרפדה? לי היא נראית יותר כמו נמלה," צייצה ילדה קטנה בשם מרגרט דניס.
"סתמי דניס, בלי נמלים," אמר לורנר ברעד. הוא סלד מחרקים מכל הסוגים.
"בכל מקרה," התערב אחד הבריונים, "שמענו מהמורה שחתמת על החיבור שלך בתור ג'ואלין,"
" - המורה אמר לנו לטפל בזה -" המשיך אחר בחיוך מרושע.
" - והבטחנו לו שנטפל בך, אמברידג' -"
" - נטפל יפה מאוד." השלים לורנר.
הם הקיפו אותה, חבורת הסנוביות שישבו על הספסל הסמוך התקרבו גם הן.
"מ - מה אתם עושים?" שאלה ג'וי בחרדה. בהיותה ילדה קטנה ותמימה, היא לא למדה מהניסיונות החוזרים עם חבריה לספסל הלימודים, והמשיכה לקוות שיום אחד הם יהיו חברים שלה, שיום אחד יאהבו אותה.
"מטפלים בך יפה מאוד," ענה לורנר בטמטום.
ג'וי עדיין לא הבינה למה הם מתכוונים, עד המכה הראשונה.
"לא - לא - עצרו! אנחנו צריכים להיות חברים! תפסיקו!" ג'וי התחילה לבכות. "ל - למה אתם עושים את זה? זה לא יפה! אני - אני אגיד אתכם לגברת הורצמן -"
הם לא הפסיקו. לילה רוט והשפוטות שלה זרקו עליה מראות זכוכית וסיכות ראש של הלו קיטי, והבריונים המשיכו לבעוט ברגליה ובידיה.
ג'וי לא הצליחה לחשוב מרוב פחד, ואז, לפתע, הם הפסיקו.
"מה עשית לנו, מפלצת?!" צרחה לילה. ג'וי הסתכלה למטה וראתה ששורשים עבים נכרכו סביב רגליהם של הילדים וריתקו אותם לאדמה.
"אני... אני לא..." התחילה ג'וי למלמל, ואז השתתקה.
והיא ברחה.
ג'וי רצה אל מחוץ לשערי בית הספר. היא רצה, וקולות הבריונים הדהדו סביבה.
"מקוללת!"
"קרפדה!"
"את תשלמי על זה, אמברידג'!"
היא רצה, משאירה אחריה שביל של דמעות, משאירה אחריה אויבים, ומשאירה מאחוריה גם את התקווה.
התקווה שיום אחד יאהבו אותה.
התקווה שיום אחד היא תהיה רצויה.
התקווה שיום אחד היא תצליח להיות רגילה כמו כולם.
המחשבות האלו היו מבלבלות מדי בשביל ילדה בת שבע, אז היא רצה.
רצה אל המקום היחיד בו הרגישה רצויה.
רצה אל האדם היחיד שאותו רצתה לראות ברגע זה.