פריקה

בחייאת דיי כבר.

נמאס לי.
נמאסלינמאסלינמאסלי.

ההרגשה הזאת. דיי כבר.
אני מנסה לספק את כל העולם ואשתו
מנסה לעמוד בציפיות של כולם.
אבל נמאס.
אז סבבה. לאחרונה נתתי לעצמי פחות לנסות לעמוד בציפיות שלכם.
ולמה מה שאני מקבלת זה:
אבא: "אני ציפיתי ממך ליותר. את יודעת שאת צריכה לעשות -----. זה שלא עשית את זה פוגע בי מאוד. את רוצה שאני אבכה?"
*מישהי לידנו שהייתה באמצע לדבר איתי לפני מנסה להגיד לי משהו*
אבא: "אני מדבר איתה עכשיו. מה את מחייכת? (הילדה לידנו הצחיקה אותי). אני רציני. אני מאוד מאוכזב ממך"

סתם שתדעו שזה היה על פאקינג שטות. ש ט ו ת.
אני ממשפחה דתיה אז אנחנו שומרים שבת *גלגול עיניים* ואבא שלי ציפה ממני לבוא לפתוח לו תדלת כשהוא חזר מבית הכנסת בכניסת שבת. מה שאני עשיתי זה לשבת בחדר ולדבר עם המישהי הנל.
אפשר. להבין. למה. לעזאזל. זה. פוגע. בך.
ועוד תתחיל לבכות?!?!
ברצינות, אתה באמת בן 60?

אני עוד מנסה לעכל את זה. תתחיל לבכות? על מה?
אתה יודע. כמה זה כאב לי. לראות. אותך. את האבא החזק שתמיד חשבתי שהוא. בוכה?!?! ועוד פאקינג בגללי?!?! (סיפור אחר כנראה יסופר בהמשך)
ואז גם את אמא שלי. כמה וכמה פעמים. ולמה? בגלל שהם לא אוהבים את מה שעושה לי טוב. את מה שאני אוהבת.
שתבינו, זה לא שאמרתי שאני אוהבת סמים או עישון (איכסה). אמרתי שאני רוצה לחיות בדרך שאני רוצה. לפי מה שאני מאמינה. לא לפי מה שאתם כופים עליי.
נמאס לי לקום בבוקר. כל יום. וכל היום. בהרגשה: הלוואי שרק היום הזה כבר יעבור....
אני אמורה להיות ככה כל הפאקינג חיים שלי?!?!
רגע. למה אני צריכה לדאוג שאתם תהיו מאושרים? שאתם תהיו מרוצים? זה לא ההפך? זה לא התפקיד שלכם לדאוג שאני מאושרת? למה אני צריכה לוותר על החלומות שלי, על התקוות שלי שנעלמות לאט לאט, על השמחת חיים שלי (שכבר מזמן אין לי), על החברים שלי, על התחביבים שלי, ובעצם לזרוק את כל היכולות שלי לפח. רק בשבילכם.
ולמה זה כזה כואב? הייתה תקופה. שפשוט חשבתי "להכבות". בעצם לבטל את כל הרגשות שלי והרצונות שלי ולעשות מה שכולם רוצים.

איך הגעתי למצב שכבר לא אכפת לי ממה שיקרה לי. שפאקינג יאנסו אותי כבר לא אכפת לי. שמישהו ידקור אותי ואני אגסוס. אם זה יגרום למישהו להקשיב לי לשם שינוי. למה שאני רוצה.

מרוב הרצון לרצות אני מבולבלת לגמרי. שאפילו את הרצונות שלי אני כבר לא מצליחה לזהות. ועל כל דבר קטן אני תוהה "אני באמת אוהבת את זה? או שאני סתם חושבת שאחרים יחשבו שזה מגניב?"
"מחר יום חדש" כן. חדש. אבל שעשה דופליקייט ליום הקודם.
"תהני מהילדות שלך" איך אני יכולה להנות אם כל דבר שמסב לי הנאה אסור לי?!?!
"כשתגדלי תביני" הו... אני מבינה. אני יכולה להבין. אבל זה לא אומר שאני מסכימה איתכם.
"תקשיבי למבוגרים ממך" כן. עברתם המון. אני שומעת סיפורים עוד ועוד. אבל אלה תקופות שונות. ועד כמה שאני רוצה ללמוד מכם לגבי, זה לא אפשרי. זה לא תקף יותר.
סיטואציה: מבקשים ממך לבצע מטלה כלשהיא בבית
אני: "אין לי כח" (כל הגוף שלי תפוס, אני עייפה, יש לי סחרחורות, כואב לי הראש, וכשאני עומדת על הרגליים אני מרגישה שאני כבדה מכדי להחזיק תצמי)
סבתא: מה זה אין לי כח? תקני. ומה אני אגיד? אני הרבה יותר מבוגרת ממך ואני כל היום עמדתי על הרגליים
אמא: תעזרי לסבתא, קדימה. כל היום רק ישבת מול המחשב איך אין לך כח
תקשיבו. זה לא תירוץ. זה לא שלא באלי לעזור. אבל אין לי פאקינג כח. אין לי. נגמר. המצב הנפשי שלי לפעמים משפיע לי כל כך על המצב הפיזי שלי שזה משגע אותי. אין לי כח לעשות כלום. אני קמה עייפה, הולכת לבצפר עייפה, בקושי אוכלת רוב היום, הולכת לישון סחוטה.
למה אין התחשבות בי? זה לא שאני לא עוזרת. כל פעם שמבקשים אני עוזרת בשמחה. אבל כשלי אין כח אי אפשר להתחשב? אני מבינה שאת מבוגרת סבתא. ושוב, אני רוצה לעזור לך. אבל אין לי כח לעזור לעצמי לעזאזל... איך אעזור לך?

טוב נראלי מספיק לי להיום אין לי חשק לבכות ואני שונאת לבכות.