פריקה

אני מתוסכלת

אני מתוסכלת. כל כך.
היום בשיעור המורה אמר: אנשים תמיד מתייחסים לרע שבחיים ולא לטוב (נושא השיעור היה למה זה קורה).
הוא נתן דוגמא על המטופלת שלו:
היא אמרה לו שהחיים שלה רעים
אז הוא שאל אותה מה רע בחיים שלה
כתשובה היא ענתה: רע לי
אחכ ביקש ממנה לפרט מה רע לה ואז מה טוב לה בחיים. היא מנתה 2 דברים רעים ו20 דברים טובים.
מה שאומר שחיים שלה לא רעים. רק רע לה עם ה2 דברים הנל.

ואני... מה אני נחשבת? אני אפילו לא יודעת להגיד אם מה שאני חושבת שזה טוב לי בחיים, הוא באמת טוב לי, כי זה לא מה שאני באמת רוצה.
אני אנוכית? מצפה להרבה מעצמי? דורשת הרבה? אולי כולם ביחד
אני אנסה לפרט עכשיו בעצמי, מה רע לי בחיים ומה טוב לי. נראה מה יצא מזה

נתחיל עם הטוב (כי אנחנו אמורים לחשוב חיובי לא?):
1) יש לי משפחה וחברים שאוהבים אותי ודואגים לי
2) יש לי קורת גג מעל הראש ואוכל לאכול
3) יש לי הרבה תחביבים וכשרונות (שאני לא יכולה לממש בגלל ההורים שלי/הדת אבל לא אכנס לזה עכשיו)
4) יש לי מחשב משלי שאני יכולה לעשות בו מה שבאלי
5) לא יודעת מה עוד

רע:
1) ההורים שלי גרושים ושמים אותי באמצע. במיוחד לאחרונה אבא שלי מתחיל לדבר לא יפה על אמא בנוכחותי
2) אני לא יכולה לממש את היכולות שלי ואת הכשרונות שלי וממעיטים בערכי
3) אני מרגישה שמבקרים אותי על כל צעד שאני עושה ושופטים אותי
4) אני לא יכולה לעשות דברים שאני אוהבת ומשמחים אותי (כמו: לצאת עם חברים מחוץ לעיר, לעצב את החדר איך שאני רוצה, להתלבש איך שאני אוהבת וכו)
5) אני כבר לא יכולה לסמוך על עצמי כי אני לא יכולה להבין יותר תרגשות שלי (הזכרה מהפרק הקודם: אני מנסה לרצות את כולם אז הרצון שלי לרצות מבלבל לי את כל הרגשות האישיים שלי)
6) אני מרגישה צבועה. כאילו הכל העמדת פנים כדי שאנשים יאהבו אותי. אבל, כמו שאמרתי, אני לא יודעת כי אני לא יכולה לדעת באמת מה אני חושבת ומרגישה.
7) אני מרגישה נחותה. כל היום הולכת עם ראש מושפל, לא מסתכלת לאנשים שעוברים לידי בעיניים (במיוחד אם אני מרגישה שהם יותר יפים או פופולרים ממני). כאילו כל העולם שווה יותר מהיצור העלוב והמכוער הזה-אני
8) אני לא מצליחה להתנתק מהעבר. הוא רודף אותי. כל הזמן. האנשים שנהגתי לדבר איתם... ועזבו אותי... הרגשות... המחשבות... זה מטריף אותי
9) אני יכולה לעשות משהו עם עצמי במקום לשבת מול המחשב בלי לעשות כלום. ללמוד דברים חדשים. אבל אין לי מוטיבציה וכח לעשות כלום וזה עוד יותר מתסכל אותי
10) אני חסרת כוחות. לא מצליחה לתפקד נורמאלי.
11) אני לא מצליחה לתקשר עם אמא שלי. ועם ההורים שלי בכללי. הם אומרים לי: את לא מספרת לי כלום. אבל אני כן. אני מספרת. אבל לא משנה כמה פעמים אני אומרת. אתם פשוט אומרים לא. ולא מבינים שזה כל העניין. ואין משהו אחר. ולי? נמאס להגיד שוב ושוב ולבכות את חיי כל פעם מחדש.
12) אני מזלזלת בבצפר. וזה עושה לי רע. כי אני אחת שמאוד אוהבת ללמוד. אבל בצפר ומערכת החינוך מרגישה ככ מטומטמת. המבחנים זה מטומטם שאני לא לומדת להם בכלל (לא יודעת איך שרדתי מכיתה א עד השנה עם ממוצע בין 90 ל100 בלי ללמוד למבחנים). הבצפר משעמם אותי ואף אחד לא מבין באמת מה אני צריכה כדי ללמוד טוב ונכון.
13) אין לי כח להביא עוד כרגע... סיימתי עם הפריקה להיום

לילה טוב לכם