𝐂𝐚𝐭𝐟𝐢𝐬𝐡 𝕝 קאטפיש🏳️‍🌈

פרולוג- "קולר"

"מ-מה?" גימגמתי בהפתעה.
"על מה אתה מדבר? אח? איזה אח? וממתי אני חייב לדאוג ל"אח שלי" שמעולם לא שמעתי עליו?!" צעקתי, בקולי הצרוד, אל תוך המיקרופון של המכשיר הנייד שלי.
לאחר שלא שמעתי תשובה מהקצה השני של השיחה, בלעתי את הרוק שהתאסף בפי, ומיהרתי להמשיך "מה כבר עשיתי לך?" יבבתי.

בסך הכל, ביקשתי חיים רגילים. לא איזה משהו מפואר או מיוחד. רגיל.
לא רציתי לשמוע על איזה "אח" שלא ידעתי על קיומו בכלל, עד הרגע הזה.
ולמען האמת, לא אכפת לי מי הוא, מה הוא ומה איתו. רציתי שהוא יעלם, שיסתדר לבד. יש לי מספיק בעיות משלי ואני לא רוצה עוד אחת על הראש.

למרות כל המצב, הרגשתי צורך לשאול היכן היה ה"אח המדובר". רק כדי למצוא עוד תירוץ:
"איפה הוא היה לפני כן? ולמה הסתרת אותו ממני?" מיהרתי לברר, אך המבוגר לא זיכה אותי בתשובות שכל-כך חשקתי בהן.

התדהמה והסקרנות, שהציפו אותי, החריפו אף יותר כשהבנתי ,שהשיחה הזאת מאיצה לכיוון לא טוב.
והתגליות החדשות, אמנם סקרנו אותי, אבל אפשר היה לומר בברור- הן עצבנו אותי והכעיסו אותי לא פחות משגרמו לי להדהם ולהסתקרן.

הוא ידע על המצב והבעיות שלי, ובכל זאת, הוא מפיל עליי עוד אחת.
ובנוסף, מבלי להסביר דבר.

דבריו הוציאו אותי מחוט מחשבתי, שהיה כאוטי, מהמידע, שעוד היה בתהליכים להתעכל בראשי הנסער:

"אלן." הוא נאנח "הוא אח שלך. ואולי, אתה שומע עליו בפעם הראשונה שלך, אך לא האחרונה." קול נמוך ורגוע נשמע מצדה השני של שיחת הטלפון.

הרוגע שלו רק הרגיז אותי יותר.
איך אפשר להיות כה אדיש ורגוע?
תמיד הופתעתי, ואף קינאתי ביכולת שלו לשמור על קור רוח במצבים כאלו.
אבל ברגע הזה- הרוגע שלו שיגע אותי יותר ויותר.
כל המצב הזה גרם לי להתפוצץ מהכעס, שהשתלט עליי.

גיכחתי.
"ומה-אחה" ניסיתי להדחיק את הצחקוקים שנפלטו מפי.
"ומה אם אני פשוט לא אכניס אותו?" שאלתי בטון מתגרה, כאשר חיוך של "ניצחון" התמתח בין שתי אוזניי.

אתה חושב שאני אתן לך לעשות כל מה שתרצה?
צר לי לבשר לך, אבל אני לא בובה.
הפסקתי להיות המריונטה שלך עוד ברגע שנטשתי את ביתך.
לפחות, כך חשבתי.

הצד השני כחכח בגרונו.
"אני לא רוצה להפחיד ולסבך, אלן. אני עושה לך טובה." נגסתי בשפתיי למשמע מילים אלו.

"מ-מע-על מ-מה אתה מ-מדבר?" שאלתי.
הביטחון ההוא התפוגג בבת אחת ואותו טון מתגרה כבר לא ריקד בקולי, ומילותיי נשזרו זו בזו בגלל קולי הרועד מפחד.

מה כבר יכולתי לשכוח? נו, אידיוט. תנסה להיזכר.
איגרפתי את ידי על מצחי, בניסיון לגרום לזיכרון ה"אבוד" לצוץ בראשי.

"אם לא תענה לבקשתי, ואני אבדוק שאכן נענת, תצטרך לשלם לי את כל הכספים שאיתם סגרתי את החובות שלך." תקף באיום בן-השיח השני, גורם לעיני להפער כאות צער.

שיט.
אותן מילים הכניסו אותי למין "בלאק האוט".
לא יכולתי להוציא מילה, מה שהיה תקף ,ללא יוצא דופן, גם לניסוח משפט בסיסי.

כל התוכניות, שבניתי לעצמי, התמוטטו רק מבשורה אחת.
בשורה שסגרה לי הרבה דלתות.
כל-כך רציתי שה"מכשול" הזה יעלם, כדי שאוכל להמשיך בחיי בנחת- כפי שתכננתי.

מי ידע שהכל יסתיים כך? נאנחתי בכבדות.
הייתי צריך לנחש. הוא תמיד ידע איך לנצל ולסובב אותי סביב אצבעותיו, כרצונו.
כל הזמן הזה הייתי כמו קורבן בידי טורף, מבלי לדעת על כך.
לא... להיפך, הייתי כלב. שפחה נאמנה שלו.
איך יכולתי להיות עלוב כל כך? ועוד מבלי לחשוד? אידיוט תמים.

הייתי צריך להרגיש את הקולר שהיה הדוק עלי בחוזקה כל הזמן הזה.
אבל הייתי "עיוור", פיספסתי את ההזדמנות הזו עוד מזמן...