חדש לי

התחלה

אני נאנחת שאני שומעת את השעון המעורר, השיער שלי סתור על פני ומסתיר את הראייה שלי. אני מזדקפת לאט, מתיישבת על גב המיטה. שאני שולפת את הטלפון מן המטען ומנתקת את הצלצול, בדיוק אמא שלי קוראת לי למטה.
״נטלי! תתחילי להתארגן!״ היא צועקת, לפי הרעשים של דלתות הארונות נטרקים, אני משערת שהיא לחוצה, בדיוק כמוני. היום הוא היום הראשון בתיכון, והקיץ עברנו לשכונה החדשה, כך שאני לא מכירה אף אחד כאן. אני מכירה רק את השכנים קולוני, מכיוון שקיבלו אותנו לשכונה עם מאפינס תפוחים. אני קופצת מהמיטה, משפשפת את עיני כדי להתעורר. שאני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, אני מרגישה הרבה יותר עירנית. נסענו לחופשה בשבועיים האחרונים של הקיץ, וניצלתי כל יום בלשבת במיטת חוף, השתזפתי ולמדתי. עור הפנים שלי התכהה, והשיער שלי התבהר בלפחות 20 גוונים יותר. קיבלתי המון מחמאות, (רובם מאמא שלי),  על כך שהעיניים החומות בהירות שלי הולמות למראה החדש שלי.
אני מסרקת את השיער שלי, ומתלבשת בזריזות. אתמול בלילה בחרתי חצאית שחורה צמודה שמגיעה למעל הברכיים שלי, עם גופייה לבנה ללא שרוולים וקרדיגאן טורקיז בהיר עבה. אני מורחת מסקרה, פי פעור לגמרי שאני מרוכזת. אני משלימה את האיפור שלי עם סומק, ומורחת שפתון עדין.
״נו! נטליה!״ אמא שלי צועקת שנית, אני מגלגלת עיניים לשמע השם המלא שלי. ״נטלי..״ אני ממלמלת בעצבנות לאוויר. אני במהירות נועלת נעליים, באותו רגע חוטפת את התיק גב שלי מן הרצפה. ״באה!״ אני צועקת, יורדת במדרגות במהירות. אני מגיעה למטבח, מתיישבת על כיסא הבר. אלה, אחותי, יושבת לידי, ראשה בתוך ידיה המשולבות. אלה מתחילה את השנה האחרונה שלה בתיכון, אני משערת שהיא לחוצה לגמרי. ״אלה?״ אני שואלת בזהירות.
״אל תדברי איתי.״
״טוב..״ אני אומרת, נועצת מזלג בסלט.
אני מרימה את מבטי ללוהן, היא מביטה בנו בהערצה.
״שני הבנות שלי! ביום הראשון שלי ללימודים.״ היא אומרת בהתרגשות, מקפצת. אני מחייכת ומגלגלת עיניים באותו הזמן, מנסה להבין מה אני מרגישה. אני לא לחוצה, כי אני תלמידה מצויינת. הלימודים לא יהיו קשים, אני משערת.
אני כן לחוצה מהעניין של החברים. אני כל השבוע ביליתי במחשבות על המצב החברתי שלי בתיכון. היום הוא היום שיכריע אם אני הולכת להעביר את השנים האחרונות שלי בלימודים מוקפת חברים, או כניסוי חברתי.
אני מציצה בשעון, נחנקת קלות שאני מגלה שהשעה כבר שמונה.
אני במהירות קופצת מהכיסא, רצה אל הדלת.
״אלה! לעזאזל! אנחנו מאחרות לאוטובוס!״ אני צועקת בלחץ.
״אני מתחילה עוד שעה, אבל את מאחרת.״ היא אומרת בלעג.
״נטלי! תשמרי על השפה שלך!״ אמא שלי צועקת, אני לגמרי לא במצב של לחשוב על השפה שלי. האוטבוס יוצא בשבע חמישים ושמונה, אני לגמרי איחרתי. שאני מגיעה לתחנה, האוטבוס בדיוק יוצא. אני רצה אחריו, מנסה למשוך את תשומת הלב של הנהג. ״היי! רגע!״ אני צועקת, אבל הוא כבר עלה על הכביש. ״אוף!״ אני נאנחת בתסכול. נהדר. היום הראשון שלי בתיכון, אני מאחרת. אני מגחכת לעצמי, תוהה אם הלעג העצמי הזה דורש שאלך לפסיכולוגית. אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון, כאילו,  מדברת לעצמי. האוטובוס הבא עוד שעה, והגיבוש שכבתי שלי עוד חצי שעה. אם אאחר, אתחיל ברגל שמאל. אני מתחילה ללכת אל הבית ספר, מקווה שאספיק.
בנסיעה, הבית ספר רחוק בעשר דקות. בהליכה, חצי שעה.
אני מחברת אוזניות וממשיכה ללכת. אחרי כמה דקות הליכה, אני קופצת בבהלה שאני שומעת צפירה חזקה. אני מסתכלת סביבי, ושמה לב למכונית עם גג פתוח, מלאה בבנים שנראים לגמרי מחוקים.
אני מסתכלת עליהם, השמש עליי, אז אני מניחה יד על המצח.
״היי! ילדה יפה! החצאית הזאתי לגמרי מחרמנת אותי!״ אחד מהם צועק לכיווני, הלב שלי נופל למכנסיים. שהם מתחילים לצחוק להערה המגונה שלו, אני מכניסה את האוזניים בחזרה, מושכת את החצאית שלי מטה ומאיצה את קצה ההליכה שלי.
אלוהים אדירים, מה זה היה, לעזאזל?
אני תוהה לעצמי אם כל השכונה מלאה בכאלו, מאחלת לעצמי שלא.
אני מסתכלת שוב על הכביש, המכונית עדיין עוקבת אחריי.
אני משאירה את האוזניות, אבל מנתקת את המוזיקה.
אם אני אגיב, הם או יברחו או יתקפו אותי בחזרה.
אם אמשיך ללכת, המכונית תמשיך לעקוב אחריי, או שהם ישתעממו. אני ממשיכה ללכת, מכווצת את ידי לאגרופים.
הלב שלי פועם בחוזקה, הידיים שלי נחלשות.
שאני שומעת דלת מכונית נטרקת, אני מפסיקה לנשום.
אני מביטה מאחורי, אחד מהגברים יוצא מהמכונית, מועד על המדרכה שבידו בקבוק בירה. פאק.
הגברים מאחורה מריעים לו, מה שגורם לי להרגיש רק יותר לחוצה. ״בואי מותק! נעשה לך רק טוב!״ אחד מהם צועק, וישר תוקע גרעפס.
״אם תתנגדי, את תכנסי לצרות!״ השני מוסיף, וכל החבורה מריעה לו. אני מתחילה לרוץ.
אני לגמרי עומדת להיאנס היום, וזה מה שגורם לי לרצות לרוץ יותר מהר. מאחורי, אני שומעת את הגבר רץ אחרי. אני עוד שנייה עומדת להקיא.
אני רצה יותר מהר, לעולם לא שמחתי יותר לראות את הכניסה לבית הספר. אני שומעת מאחורי את הגבר עוצר.
״פעם הבאה! רק חכי!״ הוא צועק, החברים שלו מקללים אותי. אני מביטה מאחורי, מוודא שהם עזבו אותי. שיערי לגמרי פרוע מהריצה, האוזניות שלי מסובכות אחת בשניה. מה. לעזאזל. המחזה של בית הספר המלא באנשים מסיח את דעתי.
כולי רועדת, נכנסת בשערי בית הספר. הפעם אחרונה שהייתי כאן, זה היה לפני שבועיים, שעשו לי סיור בבית הספר. הוא היה ריק, אבל עכשיו, הוא מלא לגמרי. אני מזדלחת בין האנשים, מתנשמת. אני בטוחה שאני נראית משוגעת,
אבל לא כזה איכפת לי. אני מסדרת את השיער, ומושכת את החצאית שלי מטה. אחרי החוויה שלי, אני מתפללת שאני לא יצאתי דפוקה לגמרי עם בחירת הבגדים שלי.
ליבי מתכווץ שאני רואה ילדים צוחקים אחד עם השני, מגובשים לגמרי. הציפיות שלי היו שונות לגמרי.
אני נכנסת בדלת הכניסה, על הקיר בלונים ושלטים בצבעים בהירים ״ברוכים הבאים לתיכון קיילביל״.
אני הולכת לפי זרם האנשים, מנסה למצוא את הדרך למזכירות. שאני מבינה שאם אפילו אחשוב על לצאת מהזרם החזק הזה אמות, אני מוותרת. אנשים חולפים במהירות, כולם צוחקים ומתעדכנים אחד עם השני.
הכל יהיה טוב, נט. אני מזכירה לעצמי.
שאני מגיעה לאולם הספורט, אני מוקלת שאני רואה שכולם עדיין מתיישבים ומתארגנים, כך שלא איחרתי.
אני עולה במדרגות, מוצאת לעצמי כיסא בשורה האחורית.
חצי ממנה מלאה בחבורת חברים, לידי שלושה כיסאות ריקים.
אני משלבת רגליים, מניחה את תיק הגב שלי על היריכיים, מנסה להסתיר את העור שלי. שהאולם משתתק, הנשימה שלי מתעתקת.