חדש לי

פרק 2

השקט הקודר מלחיץ אותי. אני יושבת בשורה האחרונה, שזו בחירה חסרת מחשבה מצדי, בגלל שכל התלמידים שמפטפטים יושבים לידי. אני הייתי עוברת לשורה הראשונה, אבל השקט השורר באולם גורם לי להרגיש כאילו ירו בי אם אנסה אפילו לשנות תנוחת ישיבה. אז אני נשארת במקומי.
אישה מבוגרת עם שיער בלונדיני כמעט לבן שמגיע עד לכפתיים מתחילה לדבר, ואני משערת שזו המנהלת.
״תלמידי כיתה י! כמה נחמד לראותכם. היום הוא היום שבו אתם מתחילים את הנסיעה שלכם ברכבת ההרים שנקראת ״תיכון,״ היא אומרת, התלמידים והצוות צוחקים.
שהצחוק מתפוגג, היא ממשיכה. ״רכבת הרים מסובכת מאוד, אבל-״ דלת האולם נפתחת, והרעש קוטע אותה. אני שומעת גלגלים, ורעשי צחוקים מהשורות הראשונות. המנהלת נראית מאוד עצבנית, או מושפלת, אני לא בהכרח יכולה להבין.
״אדם! לורנזו! מה נראלכם שאתם עושים?!״ היא צועקת, אבל ללא המיקרופון. שני נערים מתגלים לעיני, מחזיקים סקייטבורד בידיהם. אחד מהם ממשיך למדרגות, ומתיישב בשורה השלישית, לגמרי מתעלם מהעובדה שהוא מאחר בשבע דקות. השני, עומד מול המנהלת. ״סליחה גברת פיטרסון.״ הוא אומר, מעביר יד בשיערו וממשיך גם הוא למדרגות. השורה שהחבר שלו התיישב בה מלאה, ורק בשורה שלי נשארו כסאות. הוא ממשיך לכיווני, המנהלת לא נראית מזועזעת כמו שהיא אמורה להיות. אני מנחשת שזה קורה הרבה. הרעש כבר לא קיים באולם, ודיבורים וצחקוקים ממלאים את כולו. שהנער מגיע לשורה שלי, אני מזיזה את הרגליים שלי אחורה, כך שיוכל לעבור. הוא מתיישב לידי, מניח את הסקייטבורד שלו על הרצפה.
הוא נאנח, ואני משתדלת שלא להביט בו. הוא חתיך, אני לא אכחיש זאת. לא שיכלתי לראות כלכך ממנו בשתי דקות האחרונות.
שהמנהלת ממשיכה לדבר, השקט חוזר. האולם מוקף ברמקולים, כך ששומעים אותה טוב מאחורה.
״מה פספסתי?״ אני לפתע קופצת בבהלה שהקול שלו מפתיע אותי, בגלל הקרבה שלא הייתי מודעת אליה בכלל.
הוא נשען קרוב אליי, כדי  שיוכל ללחוש.
״אה- אה, כלום. משהו על רכבת הרים.״ אני אומרת, לוחשת בחזרה. הלב שלי פועם במהירות, ואין לי מושג למה.
״הממ.״ הוא אומר בהבנה, מהנהן.
״את חדשה כאן?״ הוא שואל שוב, הקול שלו משפיע עליי בצורה מוזרה.
״כן. עברתי הקיץ.״ אני אומרת, הוא מהנהן שוב.
הוא חוזר לשבת רגיל, אני ממשיכה להקשיב למילים של המנהלת.
בחיוך רחב, היא מסיימת. ״אני מקווה שתהנו, ושתפיקו את המיטב מהשנה הזאתי,״
הקהל מוחא כפיים, המנהלת מחייכת שוב.
״אה! ואני לינדה. תקראו לי בבקשה גברת פיטרסון.״ היא מוסיפה.
שהיא יורדת מהבמה הקטנה, התלמידים מתחילים לקום ממשובם, כולל אני. הנער מרים את הסקייטבורד שלו מהרצפה, מחזיק אותו קרוב למותן. אתמול בערב נשלחה מערכת לאימייל של התלמידים, ועכשיו אמור להיות לי שיעור ספרות. אני משערת שלא נלמד היום, ורוב השיעור יהיה מבוסס על להכיר אחד את השני.
אני יוצאת מהאולם, ומתקדמת לפי הזרם, שוב.
אני הייתי שואלת מישהו מהי הדרך לכיתה 318, אבל מתביישת. שהבחור על הסקייטבורד חולף מלפני, אני תופסת את זרועו קלות, כדי שאוכל לשאול אותו.
הוא נעצר, מסובב את מבטו בבלבול. שהוא שם לב אליי, הוא מזדקף ומחייך חיוך מתוק.
״הילדה החדשה.״ הוא אומר, אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי הכינוי החדש שלי.
אני מחייכת, הוא תופס את היד שלי ומושך אותנו מהזרם, שנוכל לדבר.
״כן?״ הוא שואל, אני חופנת שיער מאחורי אוזני.
״סליחה שאני מטרידה אותך, אתה פשוט הבן אדם היחידי שאני מכירה,״ אני צוחקת, הוא מחייך.
״אתה יודע איפה שיעור ספרות עם גברת לילי?״ אני שואלת,
הוא מחמיץ פנים.
״אההה.״ הוא אומר בגועל.
אני מחייכת, מבולבלת.
״מה?״ אני שואלת, הוא צוחק.
״ברכותי, זכית במורה הכי מוזרה בעולם.״ הוא אומר,
לחיי שורפות מהחיוכים האין סופיים שלי.
״הכיתה שצמודה לשירותים.״ הוא אומר לבסוף, אני מודה לו ומתקדמת.