עולם האלמנטים - גרסה מחודשת

פרק ראשון - בית ספר חדש

רעש השעון המעורר צלצל בבית מואר, תוך כדי שידו את הנער שגר באותו בית דפקה את עצמה על השעון המעורר כדי לכבות אותו. הוא קם כמעט במיידי, מסרק את השיער החום כהה עם הגוונים הבלונדיניים מקדימה, ולובש את הפוטר השחור והמכנסיים הארוכים הכי נוחים שלו. הוא התארגן תוך מה שנראה כמו שניות, וירד למטה. הייתה שם תמונה של אימו למטה, וכשראה אותה, חייך.

"ביי אמא, אחזור בקרוב!" הוא אמר בהתרגשות לכיוון התמונה ונופף, כשפתאום, ברקים נערמו סביבו, והוא נעלם תוך שניות.

אמה התעוררה בבהלה לשמע אמא שלה, הקוראת לה.

"אמה! קומי! היום את מתחילה את בית הספר!" קראה אימה מהמטבח בעודה מכינה לאמה את קפה הבוקר האהוב עליה.

היא קפצה ממיטתה, התארגנה בזריזות, חטפה מאימה את הקפה ורצה לבית הספר החדש בשמחה.

כשהגיעה לבית הספר, פתאום ראתה מישהו....

"היי, מי אתה?" אמרה כשראתה נער כבן גילה עומד ברחבת בית הספר.

הנער ישב בחוץ וקרא ספר על האלמנט שלו, ברקים. ההיסטוריה המעמיקה שלהם, הפוטנציאל המלא שלהם, ואיך הם בכלל נוצרים. אבל חוץ מזה, אחרי ששמע קול של בת, הוא הרים את ראשו ורעד טיפה. היו לו בעיות עם בנות עוד מגיל קטן, אז הוא פחד לדבר חזרה.

'תהיה קול. אל תדאג. הכל טוב.' הוא חשב לעצמו, מנסה להירגע טיפה.

"אני אוראל!" הוא לפתע חייך ואמר בטון שמח אך קצת דחוס, בגלל ההתרגשות של היום הראשון והניסיון להתגבר על הכישלונות שלו מהעבר.

"נעים להכיר אותך. אני אמה" אמרה בחיוך. "אתה יכול להגיד לי איפה הכיתה שלנו? נראה לי שהלכתי לאיבוד..." אמרה בביישנות ושיפשפה את עורפה.

פניו הרצינו והוא הסתכל למעלה בניסיון לחפש תשובה. ככה הוא אהב לחשוב.

"אני לא ממש יודע... אבל אני יכול לבדוק." בלי אזהרה מוקדמת, ברקים נערמו סביב אוראל, ותוך שניות ספורות הוא רץ בכל בית הספר כדי לבחון את כל האינפורמציה ברחבי בית הספר: כל כיתה וכיתה, חדר וחדר, חור וסדק, עד שחזר אליה. מסתבר שמהירות על היא חלק מכוחו, למרות שלאחר שחזר, היה אפשר לראות שפניו הלבינו משמעותית.

"כיתה 2, 8:00, בניין 1, קומה ראשונה!..." הוא אמר לה עם טון הרבה יותר עייף וכבד מקודם, זוכר הכל בעל פה.

"זה היה מדהים!! מה... מה קרה עכשיו?!" אמה הייתה בהלם. בטוח הולך להיות לה יריב חזק.

"זה ה...אלמנט שלי" אוראל אמר והתחיל להתנשף. "הוא... לא ממש נשלט עדיין" הוא צחקק קלות, מנסה להיות צנוע.

"לא ממש נשלט?! זה היה מדהים!" אמה אמרה בהתפעלות ואז הרכינה את ראשה ולחשה "הלוואי שאני אשלוט באלמנט שלי ככה..."

"היי... זה בסדר! עדיין לא ראיתי את האלמנט שלך או של האחרים, אז עדיין יש לכולם סיכוי! אני פשוט אוהב לשים את כל הקלפים על השולחן..." אוראל הרגיע אותה ונתן לה חיוך מעודד, מנסה להרים את רוחה ולהזכיר שהוא עדיין לא ראה את האלמנט שלה בפעולה.

--הצלצול נשמע ברחבי בית הספר. זה סימן לאמה ואוראל שפה תמה ההיכרות שלהם.--

"הא, נראה שאנחנו צריכים ללכת לכיתה." אוראל אמר את המובן מאליו.

"תראה לי את הדרך?" שאלה אמה.

"בטח!" הוא אמר והנהן את ראשו, החזיק לה את היד בלי אזהרה מוקדמת, ורץ איתה עד לכיתה במהירות שהיא תוכל לשרוד. אחרי הכל, הוא לא רצה שהיא תשבור את הרגליים שלה על היום הראשון. "ו...הגענו! אחרי די הרבה ניסיונות שלי להסתובב ולהסתכל על מספרי הדלתות..." הוא צחקק במבוכה.

"ה-הוא החזיק לי את היד..." מילמלה אמה לעצמה כשסומק עולה על לחייה. "ת-תודה" אמרה לו בשקט.

"אין על מה." הוא עזב לה את היד, לא חושב שזה עניין גדול בכלל לעומתה. הוא תפס מקום בשורה הראשונה, מול הלוח, מחכה למורה כדי שייכנס לכיתה. אמה ישבה בפינה שבשורה האחרונה, מוציאה את מחברת הציורים שלה ליתר ביטחון. ומשם... היום הראשון התחיל רשמית.