פתאום כל היופי הלך לאיבוד...

היופי הלך לאיבוד

פתאום כל היופי הלך לאיבוד,
כל דבר שהיה בו משמעות נהרס.
והרגש גם הוא כה כהה וחלוד,
והכבוד, הטוב, האומץ נרמס.
מתוך סדק קטן מטפטפת,
עדינה, אצילית לא שוטפת.
מרחפת באוויר בחסות הדממה,
אור השמש מכה בה ולו לשניה.
עד שהיא צונחת כרעם המכה באדמה,
מתפוצצת לאלפי רסיסי גאווה.
ומבט נוסף בארץ מגלה נסתרות,
מהפעם עכשיו, לא מלפני דורות.
הקרקע רוויה וצמחייה בה פורחת,
אבל אי אפשר להביט בה.
אין ענן בשמיים, והשמש זורחת
כאילו צריך להזכיר לה.
כי אי אפשר למחוק ולשכוח
או שום אפשרות לחשוב על לסלוח.
כי איזו אמא לא מזהה את דם בניה,
עליו צומחים עכשיו פרחים.