אן קורטיס

פרולוג

הערת הכותבת: אני בטוחה שאתם לא רוצים חפירות מיותרות, ולכן אקצר. את הסיפור הזה כסיפור הדיסטופיה הראשון שלי אי פעם (לאחר קריאת טרילוגיית משחקי הרעב), דבר שהשפיע מאוד על סגנון הכתיבה, שכפי שניתן לראות מאוד לא אחיד. כאמור, סגנון הכתיבה מאוד משתנה לאורך הכתיבה ונע הלוך ושוב, וגם העלילה עשויה להיות בוגרות ומעט נוטה למתח יותר לדיסטופיה/ילדותית מאוד לסירוגין. אני מקווה שזה לא יפגום בחווית הקריאה.

קריאה מהנה!

✯✯✯

כשאני מתעוררת, השמש עוד לא עלתה בשמיים. מבעד לזגוגית החלון המלוכלכת משתקף לי ירח חיוור זוהר בעילה ערפילית בשמיים הקטיפתיים. אני משלשלת את רגלי מהמיטה ומתיישבת על המזרן הקשה לאור העששית הדל. רצפת אבן קפואה צורבת תחת רגלי. אני מביטה בזגוגית החלון המוכתמת, בווילונות הלחים, במרצפות האבן האפורות מליכלוך. כוכבים קורצים מהשמיים, מאירים בלבן חולני את הטפטים הדהויים והצהוב המתקלף של התקרה.
אני מתרוממת מהמיטה ומתמתחת, מתלבשת בדממה אל מול החלון המטונף. מחליקה את רגלי לתוך מגפי הציד החבוטים, משתחלת לחולצה הלוחצת, פורמת את שערי וקולעת אותו שוב בצמה פשוטה. אני תולה על כתפי את רצועת התרמיל ומעיפה מבט אחרון בחדר לפני שאני יוצאת וסוגרת את הדלת.
אני יורדת בצעדים חרישיים במדרגות הסדוקות. נייג'ל ואלואיז עוד ישנים, אבל שרה כבר ערה. היא עומדת במטבח מול הכירה החשמלית החבוטה ומנסה להצית בה להבה באמצעות גפרור. היא מרימה אלי מבט חלול כשאני אני חוצה את מטבח חרש בדרכי אל דלת הבית וחוזרת אל הכירה, אפילו לא טורחת לשאול אותי לאן אני הולכת. היא כבר יודעת את התשובה.
משב רוח מקפיא מקדם את פני ברגע שאני פותחת את הדלת. בן רגע עיני דומעות מהקור ואני ממצמצת שוב ושוב. אני מהדקת את המעיל הדקיק לגופי ופותחת בריצה מהירה.
סוליות מגפי השחוקות מטופפות על הקרקע בכבדות, ופני מאדימות מהקור ומהמאמץ. האוויר דליל והרוח המקפיאה מתחפרת בבשרי. מאחורי, מצטמק הבית במהירות עד שנעלם מעיני כליל. השמיים מחליפים צבע באיטיות, משחור זרוע כוכבים לכתום מוכתם בנתזי דם. שמש ביישנית מציצה באופק.
כשאני מתקרבת אל השוק השמיים דוהים לתכלת מעורב בלבן מצהיב, שמתערפל מאחורי חומת העשן האפורה הרגילה מתחנות הכוח. אני בולמת את עצמי, נשענת קדימה כשידי תומכות בברכי ונשמתי הכבדה משאירה אובך באוויר.
השוק כבר פתוח, למרות השעה המוקדמת. רוכלים עומדים מאחורי דוכנים, צועקים את מרכולתם וזורקים מחירים. שיניים מצהיבות, עיניים חלולות, שיער אפור יבש. למוכרי המזון יש את ההיגיון והכסף להתקלח ולנקות את עצמם מדי שבוע, אך בשביל רוב הרוכלים דברים כגון אלה נחשבים מותרות גמורות. בליל ניחוחות זיעה חמוצים מתערבבים באוויר לתערובת שיכלה לגרום לחלב להחמיץ. כמה מהרוכלים מכירים אותי, והם מהנהנים אלי הנהון קל שמטרתו היא רק ידידותיות עסקית ושמירה על יחסי הגומלין של "מוכר־קונה" ששוררים בינינו. חלק, לרוב הצעירים מבינם, מחייכים אלי בשילוב האבסורדי אך המוכר של הקלה וכעס או מנופפים אלי בידם. אני עצמי משתדלת להנהן אל כל אדם שמזכה אותי במבט באותו קור עסקי ותערובת ה"חבר־בוס" שכה מוכרת לי.
כשאני עוברת את השדרה הראשונה הריחות החמוצים באוויר מתחילים להתפוגג עד מהרה, וריחות ירקות ופיות טריים מחליפים אותם. השדרה השנייה היא שדרת מוכרי הירקות והפירות.
אני עוברת לידי הדוכן של מארק, האדם הראשון שהכרתי כאן. הוא גבר כחוש וארוך גפיים, בעל פנים שקועות ומכוסות קמטים ושיער לבן. כשאני עוברת לידו הוא מחייך אלי חיוך קל ומגניב לי תחת השולחן תפוח, כסמל לידידות בינינו. לא ברור לי האם הסיבה שהוא שומר איתי על קשר כל כך טוב היא כי הוא באמת אדם טוב לב או כי הקשרים הטובים שלי מסייעים לו להרוויח כסף. אני אומנם חושבת שמארק הוא אדם נפלא, אבל אני נוטה להסתמך על האפשרות שניה. בכל מקרה, אני מעדיפה שלא להסתכן.
התפוח מחליק במהירות לתוך כיסי מבלי שאף אחד מהרוכלים האחרים לא ישים לב, ואני חוזרת ללכת. כשאני אני מגיעה לסוף השדרה ריח ירקות רקובים עולה באפי. כתריסר פחי מתכת גדולים עומדים שם, גדושים עד שתפם ירקות רקובים משחירים. אני סותמת את אפי וממשיכה בחצי ריצה לשדרה השלישית, ורק כשמגיעה מורידה את היד.
גלי חום מכים בי, מתפשטים בגופי במהירות כאילו התעטפתי בבת אחת בשמיכה גדולה של צמר. אפילו מזג האוויר הקר והיום סחוף הרוחות לא משפיע על השדרה השלישית, שדרת האופים והשפים למיניהם, שנותרת אפופת עשן בישול וניחוחות שמדגדגים את אפי. סירים גדולים ממתכת מחלידה ניצבים על הדוכנים, ובתוכם מתבשלים באיטיות מיני תבשילים. אבל הרוכלים כאן שונים מהרוכלים בשדרות הראשונה והשניה. לחייהם סמוקות יותר, גופם מלא יותר, פניהם נקיות יותר. אבל המבט הרעב עדיין טבוע בפניהם, עיניהם עדין תולות מבט מת באוכל סביבם. הם לא שונים כל כך מאיתנו. גם הם משועבדים למוסכמות החברתיות מבלי יכולת לשפר את מעמדם העלוב. גם הם תקועים במעגל חיים אין סופי, אינם שולטים בחייהם ואינם מחליטים את החלטותיהם. הם רק עוד חוליה בשרשרת המזון.
אני עוקפת את הכניסה לשדרה וחותכת דרך סמטה צרה ומלוכלכת. אני מוציאה את התפוח מכיסי ונוגסת בו, מתענגת על הטעם החמוץ־מתוק שמתפשט בפי. אני מתקדמת בצעדים מתונים לאורך הסמטה, ומרשה למחשבותי לנדוד.
אלואיז ונייג'ל בטח כבר התעוררו. מה הם עושים עכשיו? אולי הם עובדים, אלואיז מפסלת ונייג'ל קוטף צמחים ומערבב תרופות. מחר עם בוקר הם יצאו לשוק למכור את מרכולתם, מיני כלי קרמיקה ותרופות. או שאולי נייג'ל משרטט ואלואיז מנגנת, מנצלים את הזמן החופשי המועט שלהם. שרה, על כל פנים, יצאה מהבית כבר מזמן, אחרי שעטפה את ארוחת הבוקר של נייג'ל ואלואיז והניחה אותה על השולחן. כעת היא וודאי נמצאת באיזה בית של סגול אחד, מנקה. בערב היא תחזור הביתה, כדי לצבוע את כלי הקרמיקה של אלואיז ולהכין לכולנו ארוחת ערב. אחריה יחזרו אבא ואמא לחמש שעות שינה לפני שיקומו לפני שנתעורר וילכו לעבודה. אני אקום מחר באותה שעה, אלך את אותו המסלול, אפגוש את אותם אנשים. שום דבר לא ישתנה, לא היום, לא מחר, ולא ביום שאחריו. הקור בבית, השקע בבטן שמתפשט עד שלא נשאר דבר. יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל כולם יעלמו ויופיעו שוב במחזוריות, מבלי שום אפשרות לשינוי. ואבסורדי כמה גוונים של אפור אפשר למצוא בחיים חסרי מטרה.
הדממה צורמת באוזני. הבתים בצידי הדרך קטנים ועלובים, לא גדולים יותר משני חדרים כל אחד מהם. ריח ריקבון מרחף בסמטה, נודף מפחים גדולים שמוצבים גם כאן. אני נוגסת עוד נגיסה בתפוח ומשתדלת שלא להקיא מהריח. צחנת פירות רקובים, חולדות מתות ומשהו שמריח כמו צרכים של פרות.
מאחד הבתים אני שמעת צעקות של אישה ובכי של ילד, ואז קול של משהו מתנפץ על הרצפה ויבבות הילד גוברות. אלימות במשפחה לא נדירה אצל תכולים וורודים, ובכל זאת אני מרגישה את עצמי מסתובבת וצועדת לעבר הבית.
אני נעצרת ליד החלון ונשענת אחורה כדי להסתתר. באופן לא מפתיע, על החלונות לא תלויים וילונות ואני לא מתקשה לעקוב אחר המתרחש בבית. ילד קטן, בן חמש לכל היותר, מתכווץ בפינת הבית, כשידיו מחבקות את ברכיו ובוכה. על הרצפה לידו פזורים שברי זכוכית חדים, אולי הדבר ששמעתי מתנפץ קודם. מולו ניצבת אישה כחושה בעלת סימנים כחולים על ידיה, כנראה אמו והאישה ששמעי צועקת, וגבר אפור שיער מכה אותה. האישה מתכווצת ומגוננת על גופה בידיה, צועקת בפחד אל מול הגבר המכה.
אני לא יכולה להתיק מהם את המבט. המחזה מזעזע. אני נועצת מבט אילם באישה, שערה הכהה פרוע ואת פניה מעטרים סימנים כחולים ואדומים. היא על סף בכי, אבל כנראה מנסה להיראות חזקה בשביל הילד שלה.
ואז, לפתע, לשבריר שניה עינינו נפגשות. אישוניה מתרחבים בהפתעה והיא מצביעה עלי וצועקת משהו בשפה לא מוכרת, אולי ספרדית. הגבר מסתובב אחורה ומבחין בי, ואני מתחילה לרוץ לאורך הסמטה הכי מהר שרגלי נושאות אותי. פחי זבל מטונפים חולפים על פני במערבולת ש אפור וחום כהה. אני נעצרת רק כשאני מגיעה לשדרה הרביעית. אני לא שומעת מאחורי קולות צעדים.
איזו טיפשה, אני נוזפת בעצמי. כאילו שהוא היה רודף אחרי. הוא אפילו לא מכיר אותי.
רק כשאני עוצרת ומביטה סביבי אני קולטת שאני לא בשדרה הרביעית, אלא בשביעית. הסמטה הובילה אותי איכשהו דרך קיצור בין שלושה סמטאות.
הסמטה השביעית נחשבת החיונית מכולן, אפילו יותר מהסמטה השניה. מוכרים בה תרופות, שתיה, בגדים ודברים חיוניים אחרים. זו גם השדרה היחידה שבה יכולים כל הרוכלים למכור את מרכולתם, למעט מוכרי האוכל.
בפתח השוק עומד דוכן ריק, שולחן עץ מיושן עליו נתלה שלט קרטון בו מצוינים מחירים. זהו הדוכן של אלואיז ונייג'ל, בו יעמוד וימכרו מחר. מיני תרופות עשבים ביתיות בתוך בקבוקונים קטנים מגבס ומקרמיקה. תרופות נחשבות אחד מהדברים הכי יקרים בין התכולים והורודים, ועם זאת גם החשובים ביותר. נייג'ל עדיין צעיר ועוד לא יודע לרקוח תרופות מסובכות למחלות חשוכות מרפא, אך התרופות שהוא רוקח בינתיים מספקות מספיק כסף כדי שיוכל להמשיך לממן את החומרים לכלים של אלואיז ולמרכיבים לתרופות שלו. ואת השאר אני ושרה משלמות.
המגפיים שלי משתקעות בבוץ הדביק בעודי צועדת בין הדוכנים והרוכלים הצועקים את מרכולתם. השמש נמצאת באמצע השמיים, הזמן חלף מהר משניתן לתאר. אני מביטה בה ומנסה להבין את השעה את השעה המדויקת, אך לא מצליחה. תמיד התקשתי בקריאת השעה בלי שעון שמש.
אני חולפת על פני בלה שמהנהנת אלי בעייפות ולאנס שמעיף אלי מבט קל ומיד מחזיר את עיניו אל הקונה שעומד לפניו. הרוכלים מתחת לגיל חמש־עשרה לא נפוצים בשוק, אך לא נדירים מאוד. נייג'ל ואלואיז נחשבים מקרה יוצא דופן.
אני מגיעה לקצה השוק, לדוכן העלוב שלי, שכרגיל לא פתוח. אני מעיפה מבט נוסף לשמיים. לא בטוח מה השעה, אבל בהחלט אחרי תשע. מה שאומר - חבילה קטנה עטופה ברשלנות מחכה לי על השולחן המאולתר, קשורה בחוט חום. אני מרימה את החבילה ומכניסה אותה מבלי שאיש יבחין לבין קפלי מעיל הגשם שלי. לא שמישהו משגיח בי, אני עוברת כאן כל יום. אך דבר כזה להיות זהיר מדי, כמו שאומרים.
הטרמפ שלי מחכה בצד השני של העיר בעוד שעתיים, ושעתיים הם די והותר זמן להגיע אליו. חמש שעות לכל היותר. חמש שעות ואני חוזרת הביתה. אני מגבירה את הצעדים שלי ועוברת את הסמטה מבלי שאף אחד יעצור אותי. כשאני מגיעה להתפצלות אני בוחרת להמשיך ישר במקום לפנות שמאלה לסמטה השמינית או ימינה לתשיעית. אחד־עשר סמטאות בסך הכול, תשע שפתוחות בשבילנו. אבל לא להן מועדות פני. אני ממשיכה בצעדים מהירים בשביל העקלקל וחשה כיצד הקור סוטר בפני שוב, כעת משאני לא מסתתרת תחת אלפי גגוני דוכנים. לצד הדרך לא נמצאים בתים או אנשים רבים, רובם בעבודה. רק הילדים הקטנים נשארים בבית לעבוד שם, להתאמן שוב ושוב לפני שיצאו לעולם האמיתי. אני התחלתי לעבוד בגיל שתים־עשרה, אבל יש כאלה שמתחילים מוקדם יותר. האפשרות לקבל כסף ואוכל גוברת על כל דחף אחר.
אני מקווה שנייג'ל ואלואיז לא יצטרכו תעבוד בקביעות בחוץ עד לגיל שש־עשרה, אף כי אני יודעת שזוהי תקווה חסרת פשר. כבר עכשיו אנחנו זקוקים לעוד ידיים עובדות. מגיל שלוש־עשרה כבר לא נוכל אלא לשלוח אותם לעבוד. אולי אצל סגולים, הכי פשוט. לנקות, לסדר, לתפור, עבודות יד שנועדו לרוב לבנות. אם יהיה לנו מזל, אולי נוכל לממן לנייג'ל אמצעים לעבודה כמהנדס בשכונה סגולה אחת או אפילו כחולה, מי יודע. רוב הסיכויים שלא, אך אנחנו לא מודים בכך בפניו.
לאט לאט הבתים בצידי הדרך מתדלדלים עד כדי היעלמות מוחלטת ואני יודעת שהגעתי למקום שלי כשהשביל מסתיים ומשאיר רק רחובות שוממים ומבנים אפורים גדולים. הדממה עומדת באוויר.
אני מתחבאת לצד מבנה אחד כזה וממתינה בסבלנות. לוקחים כעשר דקות עד שחולף שם אדם. למרבה המזל, מכיסו האחורי מציץ שעון שמש עשוי אבן, שלא נשאר שם זמן רב. כשהוא עובר אני מתיישבת ובוחנת את שעון השמש. השעה תשע וחצי. יש לי עוד שעה וחצי עד שהטרמפ שלי יגיע לכאן.
בזמן הזה אני בעיקר מסתתרת ומציצה בשעון ללא הרף. חלק רב מהזמן שלי מתבזבז על המתנה. אני ממתינה וממתינה עד שאני כבר חוששת שהיא לא טובה, אבל לא, צל גדול נופל עלי ואני רואה צועדת במורד הרחוב בזהירות, בת תשע־עשרה בקושי. לבנים תמיד מגיעים.
היא נראית מפוחדת כשהיא עוברת בין הסמטאות הצדדיות ואני בעקבותיה, ואני חשה מן הנאה נקמנית למראה הגועל הניכר שלה מהמקום. ביחס לתווך מדובר במקום עשיר יחסית. כמעט כל אדם בתווך היה שמח לעבור לכאן.
היא ממשיכה בפריפריה בצעדים מהוססים ומנקה את סוליות נעליה המבריקות כל מספר שניות. לבסוף היא מגיעה לחניון ללא מוצא, שמהבתים סביבו אין אף חלון המשקיף עליו. היא מנקה את נעליה עוד פעם אחרונה ומוציאה מכיסה מזרק קטן ובקבוקון עם נוזל שקוף. היא מזריקה לעצמה מעט מהנוזל באמצעות המזרק, סוגרת את הבקבוקון ומחזירה את השתים לכיסה. ואז היא עוצמת את עיניה בריכוז באגרופים קמוצים.
כמעט מיד ניתן לחוש בשינוי, מין רטט משונה באוויר, תחושה של תהום בבטן. אני מביטה בפניה המכווצות בריכוז ויכולה כמעט לחוש כמה היא מתקשה במעשיה. ופתאום עובר עוד רטט, חזק יותר מהקודם באוויר. כאילו משהו במבנה של המולקולות השתנה. ידיה רפות ופניה נרגעות, וזמזום ממלא את האוויר. היא הפעילה את השער. כעת, יהיו לי רק שניות ספורות לחמוק דרכו אחרי שתעבור לפני שיסגר.
ואכן, תוך שניות ספורות היא נעלמת, פשוט מתפוגגת באוויר לשום כלום. הרטט באוויר מתחזק, ואני מבינה שנשארות לי כמה שניות. אני יוצאת ממחבואי בריצה ומזנקת למקום שבו עמדה קודם לכן.