What if... (Hebrew)

1

הרגשתי את השמש על פני. פקחתי את עיניי, מסונוורת. שמעתי מלמטה קולות, כנראה ההורים שלי. בדקתי את ההשתקפות שחי במראה. השיער שלי היה מבולגן, אבל זה לא הפריע לי.

"בוקר טוב, סופי." אבא שלי, וויל, אמר לי כשנכנסתי למטבח. "בוקר." פיהקתי. "להכין לך שוקו?" "מה קרה? חשבתי שזה לא בריא." השבתי. "היום אני רוצה לספר לך משהו."

אבא הביא ספל שוקו חם עם קצפת. אחותי הקטנה, מאי, ישבה בכיסא התינוקות שלה ומרחה לעצמה חמאת בוטנים על הפרצוף. גיחכתי. שמעתי צעדים מהמדרגות.

"בוקר טוב, אימא." אמרתי. "בוקר טוב גם לך." "גה," מאי אמרה. "בוקר טוב, פייפס." אמר אבא. אימא נישקה אותו על הלחי. מאי ציירה משהו מחמאת הבוטנים. "וויל, אתה חייב ללמד אותה איך לאכול את זה." אמרה אימא. "תני לה להנות. היא עוד תינוקת."

פניתי לאבא שלי. "מה רצית לספר לי?" שאלתי. "זה לאחר כך." הוא ענה. "עכשיו חופשת הפסחא!" הכרזתי. "זה במרחק נסיעה. אימא צריכה לשמור על מאי בשביל זה." אבא אמר. "המחנה?" "לא."

עשיתי פרצוף כשהוא לא הסתכל. למה לא ירשתי מאימא את הדיבור הקסמה שלה? אני לא מתלוננת על הכוחות שלי, בכלל לא. "וויל, אתה יכול לקחת אותה לשם עכשיו. זה בסדר." אמרה אימא. "באמת?" קמתי. אבא נאנח. "בסדר." הוא אמר.

נכנסנו לאוטו. "לאן נוסעים?" שאלתי. "תכף תגלי." לא דיברנו במשך שאר הנסיעה. אבא כנראה היה מוטרד. לא ממש ראיתי את המקום שבו עצרנו את שהוא אמר, "הגענו."

בית קברות? מה יש שם שכל כך חשוב לו?

"סופי, את יוצאת?" אבא העיר אותי ממחשבותי. "אני באה." פתחתי את הדלת של האוטו. לאוויר היה ריח של אדמה ישנה. לא היה שם אף אחד.

אבא הוביל אותי לאחד הקברים. על המצבה הייתה קבועה הכתובת הזאת:

'ניקולס די אנג'לו

1932-2018'

הכתפיים של אבא שלי רטטו. הוא התיישב על האדמה. "אבא?" אמרתי בקול שקט. "מי זה האיש הזה? למה-" השתתקתי. הוא לקח נשימה עמוקה.

"הוא היה... הבן זוג שלי."

"לפני כמה שנים, החבר של אימא שלך מת. הוא היה הבן של יופיטר. בן דוד של ניקו. זה שבר אותו. הוא היה הבן אדם הראשון שתמך בניקו, שקיבל אותו.

ואז, לא ידעתי איך, פשוט חזרתי לדירה שהייתה לנו ו... מצאתי אותו שם, מדמם למוות. פייפר תמכה בי. היא ידעה איך זה מרגיש. ואז... איכשהו התאהבתי בה והיא בי והתחלנו לצאת. אני לא בדיוק זוכר איך זה היה. אני נזכר בזה כל יום מחדש, והיום זה היום שבו ניקו מת."

חיבקתי אותו. הוא הביט במצבה. "אני מגיע לכאן כל שנה ומבקש ממנו סליחה על זה שלא הגעתי בזמן לעזור לו..."

הקמתי אותו בעדינות והחזרתי אותו לאוטו. "כדאי שנחזור הבייתה." אמרתי. הוא ניגב את עיניו והתניע את הרכב.

פרק ראשון של מה אם. אני באמת לא אשקר, גם לי הסיפור לא נראה הגיוני ואני יודעת שאם gaya_solangelo  תקרא את זה היא תגיד לי שאני הורסת סולאנג׳לו, אבל זה בסדר לכתוב דברים לא טובים.