״ובכל יום שני, פייטון העובדת סוציאלית תחכה לך בחדר שלה״.
אני מהננת, למרות שלא הצלחתי לקלוט שום מילה שהגברת עם השמלה האדומה שעומדת מולי אמרה לי מזה חצי שעה.
מה אני עושה פה בעצם?
אני צריכה להיות בבית, עם אמא שלי.
לא כאן.
לא בפנימיה של המשוגעים הזאת, אני לא משוגעת.
בסך הכל עברתי רצף אירועים לא שגרתיים בחיים שלי.
אבל לא הרגתי אף אחד, ולא הרבצתי או פגעתי במישהו, אז למה אני כאן?
הרי זה ידוע שפנימית ״גלורי״ היא אחד המקומות הכי לא רצויים בעולם.
כן, זה ידוע גם שלפני 13 שנה הפנימיה נכנסה לחובות וכמעט נסגרה עקב פשיטת רגל.
אפשר להגיד ששנתיים אחרי סוגיית החובות ׳גלורי׳ איבדה לגמרי את המוניטין שהיה לה, אני חושבת ששמעתי אפילו שההנהלה שקלה לסגור לצמיתות את הפנימיה.
אבל אלוהים יודע איך, הפנימיה חזרה לשגרה, ולא להאמין אבל אפילו השתדרגה.
אז כן, ׳גלורי׳ הוא לא המקום הבילוי המועדף עליי כמו אחרים, ובכל זאת אני עומדת כאן, עומדת ושומעת את הנהלים על הפנימיה לפני שאתחיל שם בשעה הקרובה.
אחרי הסיור עם ויויאן המנהלת, היא מושיבה אותי מול החדרים של המזכירות, עם דף ועט, ואומרת לי לכתוב 10 דברים שאני מצפה שיקרו לי במשך השהות שלי כאן.
״זה לא חובה, אבל אני ממליצה לך״ היא אומרת לי בחצי חיוך.
אני מנסה להחזיר לה חצי חיוך בחזרה, אבל כנראה שזה דורש ממני מאמץ שאין ביכולתי כרגע, או בכלל.
״ודבר אחרון לפני שאני משאירה אותך כאן״ היא מעיפה מבט קטן על הנזם השחור שיש לי באף.
״את עוד חדשה כאן, והחוקים עוד לא ידועים לך, אבל נזם או כל תכשיט אחר שנמצא על הפנים, צריך להיות או כסף או זהב, עד שבוע הבא אני רוצה לראות אותך בלי השחור הזה.״ היא מסתובבת ונכנסת למשרד שלה.
בטח אתם מבולבלים ולא מבינים איך הגעתי לכאן ומה אני עושה פה,
צריך להכיר את הסיפור שלי יותר מקרוב, אבל בגדול, אמא שלי נפטרה לפני שנה וקצת, אבא שלי בכלל לא בסיפור,
הוא נטש את אמא שלי רק כשנכנסה להריון.
האפוטרופוס שלי הוא אח של אמי -האח היחיד שלה-, שחולה במניה דיפרסיה, ולכן הוא לא יכול להחזיק אותי בבעלותו.
ניסו לשלב אותי במשפחות אומנה, ואחרי שנה של נסיונות על גבי נסיונות כושלים- ויתרו.
כשלי נשארה עוד טיפת תקווה שמישהו ירצה אותי באומנה, מישהו אחר החליט שאני מקרה אבוד.
ולכאן אנחנו מגיעים שוב באותה הנקודה שבה הפסקנו-
אני עומדת בפנימית ׳גלורי׳
אז, היי.
אני מייבלי (מייב) קלי והחיים שלי דפוקים.
אני יושבת מול המזכירות יחד עם דף שכתוב עליו את הלוז שלי להיום.
12:00 הגעה לפנימיה
13:00 שיחת פתיחה עם המנהל (שלטים יתלו במסדרונות לחדשים)
15:00 פעילות היכרות בכיתות
אני מחניקה גיחוח. זה כל כך פתטי, אני כיתה יא׳ בשם האלוהים לא ח׳.
אם זה היה תלוי בי, החפצים שלי כבר היו מחוץ לכלא הזה, והייתי הרחק מכאן.
כנראה בחיפושים אחרי האב האבוד שלי.
זה לא שאני מעוניינת לחיות עם היצור המגעיל והאגואיסט שעזב אותי ואת אמא שלי דווקא כשהיא הכי הייתה צריכה אותו.
זה שלקחו ממני את זכות הבחירה, אני בפנימיה הזו כי שום משפחת אומנה לא מעוניינת בי, ובשביל שאוכל לעבור לגור בבית רגיל אני צריכה אפוטרופוס חוקי ומועיל (סליחה דוד בילי ), -אבא שלי-.
כמה ימים אחרי ההלויה של אמא, הספקתי להיות במשפחת האומנה האחרונה לפני שהגעתי ל׳גלורי׳
בזמן השהות שלי שם, חקרתי קצת על אבי, ומכיוון שלא הייתה לי שום נקודת התחלה, נאלצתי לחפש בגוגל ׳מרטין קלי׳,
ולהכנס לכל ה17,908 תוצאות שהופיעו מולי.
זה לקח לי כמה חודשים עד שהגעתי לשלב השני בחיפוש.
ביום אחד כשלחצתי על ה׳מרטין קלי׳ בפעם המי יודע כמה, זה הכניס אותי לאתר חדשות.
מרטין קלי החשוד בגניבת כספים הועמד היום ל3 שנים בכלא בפלורידה.
בצד הכתבה הופיעה תמונה של מרטין קלי.
הבטתי בתמונות של אבי מהאלבום תמונות שהיה בבית שלי, הצמדתי את התמונה שלו לאחת שמופיעה על המסך.
וראיתי, זה מרטין קלי שאני מחפשת כבר חודשיים.
אותה הנקודת חן מעל הגבה, בדיוק כמו שיש לי.
ואם זה לא מספיק אז הבחנתי גם בגומה אחת שמופיעה בצד השמאלי של פניו, גומה שמציצה גם כשהוא לא מחייך.
הלב שלי האיץ והדמעות התחילו לצאת, הייתי בטוחה שזה הסוף שלי ואני הולכת להשאר באומנה כל החיים שלי.
אבל נרגעתי כשקראתי בחלק התחתון של העמוד את תאריך הכתבה.
2017.
2017 היה לפני 5 שנים!! אז בהנחה שהוא לא נכנס לכלא שוב מאז המקרה, יש לי עוד סיכוי.
באותו הלילה, הסתובבתי מצד לצד במיטה.
אבא שלי היה בכלא.
הוא היה בכלא ואני עדיין מחפשת אחריו.
לא לא סליחה,
הוא נטש אותי ואת אמא שלי, ואני עדיין פאקינג מחפשת אחריו.
אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, זה לא שזה ימנע ממני לחפש אותו, זה יגרום לי לחיות במצפון, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
