מסתכל על התמונה שהעלית לפני שנתיים. זה היה בספטמבר, מזמן. האצבע מחליקה מימין לשמאל בזהירות מופתית של גניקולוג או כייס נפוליטני.
לאט אבל לא לאט מדי. מקפיד לשמור על מגע יציב ובטוח בין קצה האצבע הפנימי למסך הטלפון לאורך כל ההחלקה. ברגע שמתגלה במלואה התמונה הבאה אני משחרר בעדינות את הלחץ ומנתק מגע עם המכשיר תוך זריקה קלה ואלגנטית של האצבע שמאלה והרחק ממנו. התהליך קצר, אפשר למדוד אותו בספרות עשרוניות.
כשאני מניח את האצבע בעלת המטען החשמלי מחדש כדי לדפדף לתמונה הבאה אני נזהר מאוד שלא לרפרף איתה מעל השדה האלקטרוסטטי של המסך, ומניח את כל שטח הפנים שלה בבת אחת כדי ליצור הפרעה אחידה בזרם החשמלי.
השרירים שלי מוקשחים, הגוף מאובן, כמו אמני רחוב בברצלונה, שמתחזים לפסלים. איזה חוף ים מוזר יש להם שם, עם חול שחור וגלים חזקים שלופתים אותך ומטיחים ברצפה.
הבעה חלולה מקשטת את פניי.
לא, הגוף שלי הוא לא יותר מחפץ משוכלל שמטרתו להחזיק את הטלפון ולאפשר לפיקסלים לשטוף לי את הרשתית במלואה ללא הפרעות.
אותו ריטואל של החלקת האצבע חוזר. החלקות חד משמעיות, מחושבות.
בעדינות ובחשאיות, אני מטייל אחורה בזמן, רואה איך נערה נהיית ילדה, חולף על פני זכרונות בסדר כרונולוגי הפוך. אני מסתכל על בן אנוש שלא קיים עוד. לא בצורה שמולי, שמאירה לי את הפנים באור כחול מסנוור. לא כחול נעים, של ים, כחול מלאכותי.
אני כבר בפוסטים הראשונים, חוזה בתחילתו של עידן. מציץ להיסטוריה. מחליק מלמטה למעלה. מימין לשמאל. מחליק על אוטומט, בלי לתת לתוכן את הכבוד להיחקק בזכרון.
אני מתמהמה מול תמונה של הים. כמה אני מתגעגע לים. האצבע מרחפת בעדינות מעל המסך, כמעט נוגעת באדוות הקצפיות.
הלב הלבן מזנק לעברי ממרכז המסך ועוצר את הלב האמיתי לפעימה או שתיים עד שהוא מצטמק חזרה לתוך המסך, וחושף לי נערה בביקיני צמוד, בפוזה שמטרתה למשוך את תשומת ליבם של בני גילה ספוגי ההורמונים מבלי לעבור על חוקי הצנזורה האינסטגרמית (הרופפים ממילא). השעה שעתיים ואחד עשר דקות אחרי חצות.
זה לא סוף העולם כשאתה כולה חבר לספסל הלימודים. חבל שאני מורה
